"חסידת ירוסלם"- שירתה המפעימה של ווביט ווורקו מנגיסטו

"חסידת יְרוּסָלֵם" הוא ספר שיריה השני של ווביט וורקו מנגסטו. (הוצאת "עמדה" עריכה – יחזקאל רחמים)-אשת חינוך, מרצה, סופרת ומשוררת.

  היא נולדה בכפר גוולוטוש שבאתיופיה ועלתה לישראל בילדותה.

עד כה פרסמה שני ספרי ילדים, ספר מחקר על יהודי אתיופיה תחת הכיבוש האיטלקי ("פצע פתוח", יחד עם דניאל בלטה) וספר שירה (״אני רצה לאחור״).

כשקראתי את "חסידת ירוסלם" התפעמתי החל מהרגע שראיתי את העטיפה המיוחדת כל כך.

שובת עין ולב.

ההתפעמות התגברה כשהתחלתי ללגום את השירים.

שירים שפורשים מניפה עשירה, אישית, ישראלית ואנושית.

כואבת ואוהבת, פגיעה ועוצמתית.

המניפה הזו היא יצירה פואטית יפהפייה, אשר מוכיחה שאמנות היא התמרת כאב ליופי.

ווביט וורקו מנגיסטו תתארח אצלי בסלון הספרותי.

קבלו טעימה קטנטנה מתוך הספר.

 

 

 

עיוורון צבעים

 

לוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הָיוּ

עִוְּרֵי צְבָעִים, עֵינָם וַדַּאי

הָיְתָה מַבְחִינָה

גַּם בְּיָפְיִי – הַיִּחוּדִי.

 

לוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הָיוּ

לְאוֹהֲבֵי צְבָעִים, הָיוּ וַדַּאי

רוֹאִים גַּם אֶת יָפְיוֹ

שֶׁל הָעוֹלָם,

מִתְאַחֶה בִּשְׁלַל גְּוָנָיו

בְּעֹמֶק לֵב אָדָם.

 

לוּ רַק יָכְלוּ

לְהִתְבּוֹנֵן בְּאַהֲבָה,

בְּכָל קֶשֶׁת הַצְּבָעִים

הָרְחָבָה, בְּלִי לְהַבְדִּיל

בֵּין דָּם לְדָם –

בְּלִי לִשְׁפֹּט שׁוּם אָדָם,

בְּלִי לִשְׁפֹּךְ אֶת הַדָּם.

 

 

 

 

צֶעטָלֶע

 

כְּמוֹ בְּחַג הַסִּיגְדְ, כְּמוֹ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם,

הַנָּשִׁים עוֹמְדוֹת זוֹ לְצַד זוֹ. הַנָּשִׁים מְמַלְמְלוֹת

בִּבְלִיל שָׂפוֹת – עִבְרִית וְעַרְבִית וְיִידִישׁ,

אַמְהָרִית, סְפַּנְיוֹלִית… וַאֲנִי שׁוֹמַעַת

רַק שָׂפָה אַחַת

בַּכֹּל – שְׂפַת הַנְּשָׁמָה.

 

יֵשׁ נָשִׁים פּוֹרְשׂוֹת אֶת כְּנָפֵיהֶן

אֶל עֵבֶר הַשָּׁמַיִם, וְיֵשׁ נָשִׁים שֶׁמִּתְקַמְּרוֹת

אֶל תּוֹךְ סִדּוּרֵיהֶן בִּלְחִישׁוֹת רָזִים.

יֵשׁ נָשִׁים מִתְנַדְנְדוֹת בְּסִחְרוּר הַחוּשִׁים,

וְיֵשׁ אוֹתִי, שֶׁמּוֹדָה וּמִתְפַּעֶלֶת צְמַרְמוֹרוֹת

מֵעָצְמַת תְּפִלַּת הַנָּשִׁים,

מִמַּלְבּוּשׁ הַבְּיַחַד –

מֵאַבְנֵי הַתִּקְוָה נֵס יָאִיר

אֶת כָּל הַלְּבָבוֹת.

 

לִבִּי מְבַקֵּשׁ שֶׁהַתְּפִלּוֹת שֶׁלָּכֵן,

הַנָּשִׁים, תִּתְקַבֵּלְנָה. וּבְיָדִי הַפֶּתֶק, הַנְּיָר,

הַ'צֶעטָלֶע' שֶׁצִּיְּרוּ דִּמְעוֹתַי –

אֶל הַנִּמְעָן הָאֶחָד.

 

 

השיר השלישי נכתב כמובן אחרי השבעה באוקטובר והוא לוכד את הכאב הנורא על אביאל, אבל בעצם על החללים כולם , על השכול, הקינה על מי שהלך, והטראומה שסוחב איתו מי שחזר.

 

 

גיבור שלנו, אביאל

 

                   "אביאל, תבטיח לי שתחזור."

                                         אמא סֶרַאווִיט

 

שַׁבָּת, שֶׁבַע בַּבֹּקֶר,

וְהַטֵּלֵפוֹן:

אֲבִיאֵל, יֵשׁ מִלְחָמָה,

רֵד דָּחוּף לַדָּרוֹם.

 

וּמִיָּד:

הַמַּדִּים, הַנַּעֲלִים,

הַמַּבָּט עִם הָעֹז בָּעֵינַיִם.

לִהְיוֹת כָּתֵף-אֶל-כָּתֵף

עִם הַחַיָּלִים שֶׁלִּי.

בֶּאֱמוּנָה. לְהָגֵן עַל הַבַּיִת,

לְהָגֵן עַל הַמְּדִינָה.

 

"אֲנִי חוֹזֵר

עִם דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל,

וְעִם הַחַיָּלִים שֶׁלִּי.

אִם לֹא אֲנִי, מִי?"

 

וְהָאָרֶץ תֹּהוּ וָבֹהוּ.

וְהַשָּׁעוֹן לֹא עוֹצֵר.

וּמָחוֹג בְּשׂוֹרָה נוֹרָאָה,

מְקוֹנֵן: אֲבִיאֵל.

גִּבּוֹר שֶׁלָּנוּ. יָרֵחַ שֶׁלָּנוּ.

דְּבַשׁ הָאָרֶץ.

נָפַל.

בַּקְּרָב.

עַל הַמְּדִינָה.

 

וְלִיאֵיןלִיאֲוִירלִנְשֹׁם.

 

וּשְׁעוֹן הַחוֹל אָזַל.

וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי אָח תְּאוֹם.

הָאֲדָמָה בּוֹכָה מִדָּם.

אֲבִיאֵל לֹא חָזַר.

וְכָל מִי שֶׁחָזַר –

לֹא יִשְׁכַּח לְעוֹלָם.

 

אוקטובר, 2023