״טעם של מלח״, ספרה הראשון של איריס קאופמן(הוצאת ״שתים״. עריכה – מירי רוזובסקי) הוא טעם שערב מאד לחך הספרותי שלי.
מעט על העלילה של "טעם של מלח" ללא ספוילר
בספר שתי נובלות העומדות בפני עצמן וקשורות זו לזו.
בראשונה אנחנו מתוודעים לאבישג, אם חד הורית לעוז, גבר צעיר אוטיסט.
אבישג היא אמא מופלאה, הפוכה לגמרי מהאם הנוראית שהיתה לה.
בשניה אנחנו מתוודעים לניב, בן זוגה לשעבר של אבישג, בנקודת זמן שבה עבר תהליך ארוך מאז הפרידה שלהם.
אבישג, ניב, עוז ודמויות נוספות הכרוכות בחייהם מספרים את הסיפור לסירוגין.
הנובלה הראשונה נפתחת ביום הלוויה של אבישג, עוז כבר גבר צעיר.
אבל ככל שהנובלה מתקדמת אנחנו חוזרים ומלווים את הדמויות מתחילתו של הסיפור.
מהי תחילת הסיפור? האם ההחלטה להרות לבד? אולי הפרידה מניב?
הילדות של כל אחד מהם?
למעשה כבר כאן טמון רמז לתימה מרכזית-
כל חיינו מושפעים מקונסטלציה בין דורית, שלנו ושל כל דמות הנכנסת לחיינו.
על הכתיבה של איריס קאופמן
"טעם של מלח" שבה אותי כבר מפיסקת הפתיחה. היא מכילה בתוכה את לב הסיפור ועם זאת מסקרנת.
״כשהיה יותר צעיר וגם פחות מפותח שכלית הוא חשב שאבל זה הזמן שעצובים אחרי שמישהו מת ואז זה עובר. אבל אחרי שכבר עברו 364 ימים הוא מבין שזה בכלל לא ככה.
הוא יצא מהחדר ויירד עכשיו למטה להתייעץ עם חווה מה כדאי ללבוש.
זה בכל זאת בית קברות והוא לא רוצה שמישהו יחשוב שהוא עד כדי כך שהוא לא יודע מה ללבוש לזה.״
לכתוב ילד בגוף ראשון זה תמיד קשה. בטח ילד מיוחד וקאופמן עושה זאת בצורה נפלאה.
ב"טעם של מלח" שומעים היטב את ההבדלים בקול הספרותי של כל אחת מהדמויות.
כך למשל יוהנה, דמות, שלא נולדה בארץ ושפתה גבוהה כפי שמאפיין את מי שלמד באולפן ולא מי שגדל פה.
תראו איך היא מתארת יפה עצב שנוכח תמידית:
״העצב שאחרי הפרידה הקיף אותה מכל הכיוונים, בלע אותה אל תוכו והחשיך את כל מה שסביבה. חודשים היא התבוננה על העולם דרך מחסום של זכוכית כהה, עשן שהתערפל והסתיר את הכול.״
״בהתחלה ייחלה לקול, לצליל כלשהו, לבכי. אבל הוא התמיד בשתיקה. ילד חרישי.
והיא התרגלה ולמדה לחיות בלי. זה כמו עץ שנופל ביער, חשבה. אם הילד שלך לא קורא לך אמא, אז מה את?״
"טעם של מלח״ הוא ספר שיש בו כל מה שהחיים מזמנים לנו, כאב גדול, אבל גם הרבה מאוד חסד תקווה ואהבת אדם.
מערכות יחסים עלולות להרוס, אבל הן גם מקור הריפוי.
הוא שזור פנינים יפהפיות כמו: אימון בעיוורון יזום, הכעס שומר הראש של העצב, משיכת חבל בין קרבה להתנגדות.
״לפעמים האנשים הכי מנוולים באים לך בתחפושת של משפחה.״
״את החיים אנחנו חיות קדימה, אמרה, אבל להבין – אנחנו מבינות רק בדיעבד.״
על העטיפה של הספר:
על העטיפה יש צילום של רקמה של איילת סטולר – לוי
מעבר לכך שהיא יפהפייה , העטיפה מתאימה כל כך לספר שעוסק במערכות יחסים, בהשפעה שיש לכל אחד מאיתנו על הסובבים אותו.
וכדברי השיר הידוע של מוטי המר
״כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו.״
וכך לא רק לגבי המוות של אבישג, אלא בכלל לגבי התימה המרכזית בספר. כל מערכות היחסים שלנו הן רקמה אנושית, וכשהן מסתיימות משהו מת ומשהו נשאר.
״טעם של מלח״, הוא אמנם ספרה הראשון של איריס קאופמן, אבל הוא לחלוטין לא ספר ביכורים, הוא ספר משובח שמעורר חשק לקרוא עוד מפרי עטה.
