אני אוהבת את כתיבתה של מיכל שלו, את הדרך בה אני נשאבת לתוך הספר בדרך כלל כבר בעמוד השני.הדמויות בספרים שלה תמיד מצליחות להיכנס לי ללב, לרצות להושיט אליהן יד, לא פעם להזיל דמעה יחד איתן.
כשאני מסיימת לקרוא ספר של מיכל שלו, אני זקוקה להפסקה בת יום יומיים עד שאני שוב פנויה רגשית להתחיל ספר חדש. ממש כך.
נכון, הרבה פעמים במרחק הזמן אני לא זוכרת את העלילה, אבל אני זוכרת משהו הרבה יותר חשוב- את התחושה שהספר הותיר בי.
כך קרה לי גם עם ספרה החדש ״ ימים בסערה״
סיימתי לקרוא אותו אתמול בבוקר, והיום מצאתי את עצמי חושבת לא פעם על אולק וברנקה, מירב ,דויד , אבשלום ושאר הדמויות בספר.
הספר, כמו ספריה הקודמים של מיכל שלו בנוי מעלילה בתוך עלילה המקבילה לעלילה עד שכולן יחד מצטלבות ומתבררות לקורא ממש בסוף הספר.
בלי ספוילר- מעט על העלילה
הסיפור נפתח ממש בתקופתנו, בבקתות אירוח ברמת הגולן אותם מנהלים מירב- דתיה לשעבר ודויד בעלה.
סופת שלגים גורמת לכך שכל אורחי הבקתות מבלים יחד שעות רבות ומתוך השיחות שלהם מתחילה העלילה להסתבך ולהגיע אל יוגוסלביה של מלחמת העולם השניה ,קליפורניה של שנות השישים במאה הקודמת, לוחמי השייטת , חצרות חסידות ועוד.
במקביל לכל אלה עסוקים הגיבורים המנותקים משאר המדינה בשל סופת השלגים , בניסיון למצוא מי מהם קשור לארגון טרור וניסיון למנוע את הפיגוע הבא.
הרקול פוארו וג׳יין מארפל , בלשיה הקלאסיים של אגאתה כריסטי בהחלט היו יכולים להתגאות במירב ודויד של מיכל שלו.
יותר מזה לא אגלה לכם כמובן.
לסיכום- אל תחכו לסופת שלגים כדי להסתגר עם הספר המהנה הזה.
