״לא סופי.״ הוא ספרה השני של גליה הראל דור.
בארבע השנים שחלפו מאז צאתו לאור של ספרה הקודם ״ואנחנו היינו עוד ילדות״ הספיקה גליה לחלות בסרטן השד, לעבור טיפולים מפרכים, להחלים ממנו, ולכתוב ספר לא אוטוביוגרפי על אישה שעברה דברים דומים.
מעט על העלילה של ״לא סופי.״ ללא ספוילר
דניאלה, אשה בשנות הארבעים לחייה נשואה באושר(?) ליובל, ואמא לנערה מתבגרת, היא מוזיקאית מחוננת שעזבה את האקדמיה בצורה טראומטית.
לילה אחד מגלה דניאלה שהמוות אורב לה.
במקביל היא פוגשת מישהו שמזכיר לה סיפור אהבה ישן והרסני משנות העשרים שלה.
סכנת המוות גורמת לה לבחון את כל חייה.
מניסיוני האישי-סכנת מוות היא זרז עוצמתי לתהליך שבו אדם בוחן ומחליט איך הוא רוצה לחיות את חייו. ואם הוא מצליח לצאת מהסכנה, זו הזדמנות עבורו לעשות בחירות מדויקות בחייו. ולחיות את החיים שהוא באמת רוצה, או לפחות קרוב ככל שניתן.
דניאלה בודקת, על מה היא לא מוכנה לוותר, מה היא חייבת לנקות מחייה.
היא רוצה לנצח את המוות, ויותר מכך היא רוצה לחיות. לא סתם להתקיים..
דניאלה תמיד התבוננה לעומק לקשרים בין המילים, למורפולוגיה וסמנטיקה.
בהיותה מוזיקאית היא מבחינה בקשר הצלילי בין מילים למשל צריכה וצרחה.
אני מודה – היה שלב שהרגשתי שהמינון של משחקי המילים של דניאלה מוגזם, מפריע לעלילה לזרום.
אבל ההתעסקות האובססיבית של דניאלה במילים היא סמן של החרדה שלה.
שם הספר ״לא סופי.״ אף הוא משחק מילים, שכן לאחת הדמויות המשמעותיות בספר קוראים סופי.
עוד דבר מעניין ששמתי לב אליו- בדרך כלל לא שמים נקודה בשמו של ספר, ודווקא בשם הספר ״לא סופי.״ מופיעה הנקודה שלמעשה היא סימן של סוף.
האם זה מקרי? כשגליה הראל דור תגיע להתארח בסלון הספרותי שלי, אקבל תשובה לכך.
״לא סופי״ הוא לא ספר עצוב. הוא גם לא ספר על מוות, הוא ספר על החיים,
על בחירות והחלטות, על אהבה וחמלה, על סליחה והשלמה.
לטעמי עטיפת הספר לא עושה איתו חסד.היא משדרת משהו מתקתק וקליל.
״לא סופי.״ הוא בהחלט לא מתקתק או קליל.
הוא כן ספר מומלץ.
