השבוע בחרתי שיר של המשוררת זלדה:
מול הים
"כַּאֲשֶׁר שִׁחְרַרְתִּי אֶת דַּג הַזָּהָב
צָחַק הַיָּם
וְאִמֵּץ אוֹתִי
אֶל לִבּוֹ הַחָפְשִׁי,
אֶל לִבּוֹ הַזּוֹרֵם.
אָז שַׁרְנוּ יַחַד
(אֲנִי וָהוּא):
לֹא תָּמוּת נַפְשִׁי. הֲיִשְלֹט רָקָב
בְּזֶרֶם חַי?
הוּא שָׁר כָּךְ
עַל נַפְשׁוֹ הַסּוֹאֶנֶת,
וְאָנֹכִי שַׁרְתִּי
עַל נַפְשִׁי הַכּוֹאֶבֶת."
לא אוסיף מילים רבות אחרי מילותיה של זלדה, רק אציין שמה שמשך את תשומת ליבי בשיר הזה, הוא היחס לכאב, כל עוד הנפש חופשיה ניתן לשאת את הכאב, אפילו לשיר אותו.
הכאב הוא חלק מהחיים, לעיתים גדול יותר, לעיתים קטנטן, הוא חלק מהזרם החי, דג הזהב, ההשתוקקות אל הבלתי אפשרי, הוא מקור הסבל האמיתי.
צאו אל הים, תנשמו במלוא הריאות, ותודו על היותכם בחיים, ונפשכם חופשיה.
