אנה יקרה,
קשה לי כל כך לכתוב לך היום, האמת שהיא קשה לי בכלל לכתוב היום.
את לא מכירה אותי וגם לא תכירי אותי לעולם, ואני לעומת זאת, מכירה אותך, מכירה אותך היטב כפי שמכיר העולם כולו.
כשכתבת את מילותייך האחרונות היית צעירה מילדיי, כשקראתי לראשונה את מילותייך הייתי צעירה ממך עת התחלת לכתוב לקיטי.
בכל שנה מחדש הייתי מתפללת לנס, לגילוי שבעצם נשארת בחיים. הסוף נראה לי כמו טעות איומה של סופר מרושע, כי איך יתכן שאחרי שנתיים במחבוא , ואחרי העינויים שעברת בברגן בלזן מתת, חודשים אחדים לפני סיום המלחמה ההיא?
וככל שגדלתי, והתקרבתי אל גילך האחרון, לא הצלחתי להימנע מהאשלייה הרגעית, אולי הפעם זה יגמר אחרת?
אנה יקרה, רציתי לספר לך שהעולם כולו קרא את יומנך, את זכרך לא הצליחו המנוולים להשמיד, הוא יחיה תמיד.
ויותר מכל משפט אחד שלך לא יוצא לי מהראש:
״על אף הכל עודני מאמינה, יצר האדם טוב בליבו פנימה״
אולי בזכותך אני מאמינה בו באדיקות, כי אחרי מה שעברת וכתבת את המשפט הזה, מי אני שאעז להתווכח איתו?
שלך בדמעות,
שרית פליין
*נכתב בעקבות תרגיל כתיבה של חגית אלמקייס המופלאה
