כבר כמעט נרדמתי אתמול , הצצתי לרגע בפייסבוק ופתאום ראיתי צירוף מילים בלתי נתפש- דבורה עומר נפטרה.
כל כך קיויתי שמישהו התבלבל, עברתי מייד לynet, התמונה שלך היתה שם לצד אותו צירוף מילים.
נזכרתי בתמונה אחרת שלך:
לפני למעלה מ15 שנה, הגעת למפגש עם תלמידים בבית הספר בו לימדתי.
סופרים רבים כל כך הגיעו אלינו באותה תקופה, ורק ממך התרגשתי כל כך.
זמן קצר קודם שלחתי לך מכתב, כזה שכותבים על נייר ממש בכתב היד ושלחתי, עם מעטפה ובול, עוד לא גיליתי את המיילים אז.
לא זוכרת למה כתבתי וגם לא ממש על מה. רק זוכרת ששיתפתי אותך בהשפעה שלך עלי ובכך שאני רוצה לכתוב.
האמת? אני גם לא זוכרת אם ענית, אבל כעבור זמן קצר, כשהגעת אלינו למפגש עם התלמידים, העזתי וניגשתי אליך רעדתי כעלה נידף, הלב דפק לי כמו מתופף מטורף,אבל משהו בעיניים הטובות שלך ובחום קולך אמר לי שאת אנושית ואני יכולה לגשת אליך.
הצגתי את עצמי( בגמגום מן הסתם) והזכרתי את המכתב.
אני לא זוכרת מה ענית, רק זוכרת את התחושה המדהימה-
דבורה עומר דיברה איתי! והקשיבה לי, ונתת לי את התחושה שאם ארצה באמת לכתוב אני יכולה.
זה היה המפגש בו גיליתי שאדם מדהים מסתתר מאחורי המילים והסיפורים הכל כך אהובים שלך.
ואתמול, הכותרת הזו , דבורה עומר נפטרה, כל כך העציבה אותי,לא רק בזכות הנגיעה שלך בחיי באותו מפגש.
להגיד דבורה עומר זה להחזיר אותי לתקופת הילדות והנערות שלי.
מחנה׳לה חלמנה׳לה של קרשינדו הגמד , דרך דפי תמר, שרה גיבורת ניל״י, איתמר- הבכור לבית אבי ועד שמוליק וזהרה.
כל לידה של ספר חדש שלך היה חגיגית עבורי, קראתי את כולם, בכיתי, התאהבתי ולמדתי הרבה יותר מאשר בכל שיעורי ההיסטוריה גם יחד.
חלקם הלכו איתי כל הדרך ואפילו כאשה בוגרת זכרתי את האגדה שכתבת על החוט שבלב באחת ההקדמות.
זכיתי לכך שגם הילדים שלי גדלו על ״ הנשיקה שהלכה לאיבוד״ ו ״כועס אבל אוהב״ וכשגדלו מעט קראו את אותם ספרים עליהם גדלתי ודרכך למדו לא רק היסטוריה אלא גם ערכים.
המכתב הזה הוא מכתב פרידה, אבל בעצם בצורה מסויימת את תישארי פה תמיד, בלב של כל מי קרא אותך , ובספרים שגם הנכדים שלי יום אחד יקראו. אני בטוחה.
נוחי בשלום , אשה יקרה. תודה על כל העושר שהענקת לחיינו.
