ענת לוין היא משוררת בחסד, גם כשהיא כותבת פרוזה "הארכיברית" ואפילו כשהיא כותבת פוסט בבלוג או בפייסבוק היא מדברת שירה.
השבוע בחרתי בשיר שלה ללוות אותנו אל סוף השבוע
האישה שיצאה אל העולם
"לִרְוָחָה נִפְקְחוּ דַּלְתוֹת הָאֲוִיר לִרְאוֹת
עֵצִים נְכוֹנִים בַּמֶּרְחָק,
שְׁמָשׁוֹת רְחָבוֹת
אַחַר כָּךְ,
מִישֶׁהוּ
הִדְלִיק בַּמָּרוֹם כּוֹכָבִים נְמוּכִים כִּמְנוֹרוֹת
וְנִעֵר מֵעַל אַדְנֵי מִרְפְּסוֹת
כַּסְתוֹת עֲנָנִים, סְדִינִים, צִפּוֹת
אֻוְרַר הָעוֹלָם
(הֻפְשַׁט מִגְּבוּלוֹ, הוּצְרוּ מְמַדָּיו
וְקַל כָּבְדוֹ, נִמְשְׁכוּ קוֹרוֹתָיו)
הָאֹשֶׁר בִּקְצוֹתַי אֶפְשָׁרִי."
מתוך " אנה מסתובבת לאט" /ענת לוין. הוצאת ידיעות ספרים ואחוזת בית 
אני אוהבת לבהות בעננים, להתרגש מהם, למצוא את נקודת הרוך בה אני צונחת אל תוכם בדמיוני. אני יכולה לכתוב עוד חמישה משפטים לפחות על התחושה הזו.
ענת לוין מעבירה בדיוק את התחושה הזו בשתי מילים "כסתות עננים."
"מישהו הדליק במרום כוכבים נמוכים כמנורות" ובראשי נדלקת כתובית עם שורה משיר ילדות:
"מי זה הדליק נרות רבים ככוכבים ברום?" ומייד אחריו נורית גלרון שרה בראשי את מילותיו של אהוד מנור המנוח, בלחנו המרגש של מתי כספי
"מישהו דואג
לי שם למעלה.
בא והדליק כמה כוכבים
והם נופלים אחד אחד."
אין לי מושג אם ענת התכוונה לכך, אני לא דוגלת בשאלה " למה התכוון המשורר?" , מעדיפה את "מה מרגיש וחושב הקורא?"
אז מה באמת הרגשתי וחשבתי?
עלה בי זיכרון כמעט מוחשי , אולי גם אתם מכירים את התחושה: אחרי ימים של שפעת, ימים שבהם הזענו קודחים לתוך הסדינים והשמיכות, מגיע היום שבו החום יורד ומתחילה התאוששות, והורה רך מעבירה אותנו לסלון, פותחת ומאווררת את החדר שלנו, והגוף שלנו יודע, אנחנו בדרך להחלמה.
אותו מישהו שהדליק במרום כוכבים, מנער כסתות ומצעים, מישהו דואג לנו כמו הורה. "אֻוְרַר העולם"
את האווריריות וההקלה יכולתי כמעט לנשום בשיר הזה, שבא אחרי לא מעט שירים כואבים ומכאיבים באותו ספר, "אנה מסתובבת לאט"
גם בשיר הזה הכאב נוכח, בשלוש מילים בלבד ענת לוין מעבירה את המרדף הסיזיפי כמעט אחרי האושר. הוא אפשרי , אבל הוא בקצוות.
סופשבוע של אופטימיות מאווררת לכולנו
לקריאת הפוסט שלי על " הארכיברית" לחצו כאן
