יהודה עמיחי ז"ל הוא אחד המשוררים האהובים עלי עוד מזמן היותי נערה. סיבות רבות לאהבה זו ואחת מהן היא היותו רלבנטי תמיד.
השבוע, כאשר הרוחות מכל עבר סוערות( כמו כל שבוע במזרח התיכון) והפיד שלי מתמלא בדיעות מוצקות וסימני קריאה מכל עבר נזכרתי בשירו של עמיחי ( מתוך ספר שיריו בהוצאת שוקן)
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב."
קשה לחיות כך, עם סימני קריאה ומונופול על הצדק , קשה לחיות במקום רמוס, כל כך קשה עד שהבית נחרב. בואו נכניס סימני שאלה, ספקות שיאווררו את האדמה ויאפשרו לנשום קצת אהבה.
גם עוזי חיטמן ז"ל כתב שיר שאומר את אותו הדבר בדיוק
ולפני סיום הנה הראיון האחרון של יהודה עמיחי ז"ל, שניתן בשנת 2000, לאבירמה גולן.