כבר סיפרתי לכם בעבר,שאני אוהבת את דיתי רונן ואת שיריה.
הפעם בחרתי שיר אחר מתוך אותו הספר ״שיבת הבית ונדודיו״
"בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַבַּיִת שֶׁלִּי
נָעָה אַחֲרָיו בִּשְׁבִילֵי הַיְּקוּם
אַרְבָּעִים שְׁנוֹת מִדְבָּר
מְגַשֶּׁשֶׁת בְּיָדַיִם עֵירֻמּוֹת
שָׂרָה לוֹ בְּהוּנְגָּרִית
כּוֹתֶבֶת לוֹ בְּעִבְרִית
בּוֹא, בּוֹא, בּוֹא."
תחושת הכמיהה שעולה מהשיר, נגעה בי ישר בנימי הלב הדקיקים ביותר. לתחושה הזו אין כל קשר לבית הפיזי, ואין זה הכרחישיהיה קשר בינה לבין ״המציאות האובייקטיבית״.
התחושה הזו של כיסופים לבית, גם כאשר אדם נמצא בתוך ביתו שלו, יש בה עצב עמוק והיא מביאה בעקבותיה רבות מיצירות האמנות.
געגוע לדבר מה, לא בהכרח ידוע.
עוד יותר מכך הזדהיתי עם שלוש השורות האחרונות. גם אני, ילידת הארץ, נולדתי לעולים צעירים.
שפת האם שלי עברית, אך לא זו היא שפת אמי. רק בשנים האחרונות, הפסקתי להתכחש לקשר לשפת אמי, הטורקית.
כל מי שנולד למהגרים מכיר את התחושות של שורשים שאינם לפותים בקרקע אלא נאחזים באוויר, את הכמיהה לבית, את ריבוי השפות, שהוא זכות גדולה, הפיצוי אולי.
תודה דיתי יקרה, על המילים, ועל נירמול החוויה עבורי.
