"נסי להלל עולם" ספר השירה הנפלא של מוריה נחום

מוריה נחום היא משוררת אשר מוכיחה מהן תעצומות נפש.

ספר שיריה "נסי להלל עולם"(איזה שם מקסים!) בעריכת מיה טבת דיין(הוצאת עיתון  77) מספר את סיפור חייה הבלתי נתפש.

החל מילדות בצל אב אלים, דרך אם שנפטרה מסרטן, והחיים לצד בעלה האהוב, אבי ארבעת בניה, אשר חולה בסרטן ותלוי בין חיים ומוות.

בתוך כל אלה, מבין כל הסדקים עולה נפשה החזקה, אשר לא מדחיקה כלום, אבל גם לא צוללת לתהומות הייאוש והקורבן. להיפך.

כמו אמני הקינסוגי היפנים, היא ממלאת את הסדקים בזהב- חמלה והשלמה, לצד מתן ביטוי כעס וחשיפה לאור של כל המקומות החשוכים ומעוררי האימה בהם התביישה.

אותה ילדה קטנה ומושתקת הפכה למשוררת נפלאה.

מוריה נחום תתארח אצלי בקרוב בסלון הספרותי בנס ציונה.

נדבר על חורבן ותקומה, שנאה וחמלה, על בושה והסתרה, יציאה לאור באמצעות הכתיבה שתפסה אצלה מקום משמעותי בתהליך הצמיחה וההחלמה שלה.

"נסי להלל עולם" הוא ספר שירה נהדר, אשר מזמין לקרוא שיר אחרי שיר כמו פרקים בסיפור חיים.

הנה שלושה שירים מתוך הספר.

רגילה

שַׁעֲרֵי בֵּית הַסֵּפֶר הָיוּ לִי כְּחוֹמָה

מִפְּנֵי כַּפּוֹת יָדָיו הַגְּדוֹלוֹת.

שֻׁלְחֲנוֹת הַכִּתָּה עִרְסְלוּ אוֹתִי

הַטּוּרִים הַיְּרֻקִּים

אִמְּצוּ אוֹתִי אֶל חֵיקָם הַחַם.

מַבְּטֵי הַמּוֹרִים עָלַי

רַכִּים, חוֹמְלִים לֹא יוֹדְעִים

אֶת סוֹדוֹת נַפְשִׁי –

יַלְדָּה כְּנוּעָה.

הַמִּלִּים הַלְּבָנוֹת

עַל לוּחַ לִבִּי הַשָּׁחֹר

גָּבְרוּ עַל שִׁגְעוֹנוֹתָיו.

בַּהַפְסָקוֹת,

נִגְלָה אֵלַי עוֹלָם

שֶׁל יְלָדוֹת רְגִילוֹת.

שָׁם, חִיַּכְתִּי לָרִאשׁוֹנָה.

למה סירבתי ללכת לטיפול זוגי

בִּקַּשְׁתָּ חִבּוּק וְלֹא רַק אַחֲרֵי טִפּוּל

שִׂיחוֹת לְתוֹךְ לַיְלָה אֵינְסוֹפִי

נְטוּלוֹת תַּסְמִינִים רְפוּאִיִּים

מְהוּלוֹת בִּצְחוֹק

אֲמִתִּי. רָצִיתָ לְהַחֲזִיר

אֶת כָּל מָה שֶׁהַסַּרְטָן קֵרֵב בֵּינֵינוּ

בַּהַתְחָלָה וּמֵאָז הִסְפִּיק לְהַרְחִיק.

אָמַרְתִּי שֶׁיּוֹתֵר חָשׁוּב לְטַפֵּל

בְּתוֹפְעוֹת הַלְּוַאי

אֵצֶל הַיְּלָדִים. שֶׁנִּפְעֲרָה בִּי

תְּהוֹם שֶׁל יָגוֹן

שֶׁאֲנִי מְקֻמֶּטֶת בְּתוֹכִי

עַד טִשְׁטוּשׁ תָּוֵי חַיִּים.

לֹא אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מְפַחֶדֶת

לְהִתְאַהֵב בְּךָ מֵחָדָשׁ

כְּנֶגֶד שְׁעוֹן הַזְּמַן.

דברים שלמדתי ממךְ

וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הִקְפַּדְתְּ

עַל פַּסְטָה בְּרֹטֶב אָדֹם

לְטַשְׁטֵשׁ אֶת חַיֵּינוּ הַקְּלוּשִׁים.

עַל חַלּוֹנוֹת בּוֹהֲקִים

שֶׁיַּחֲזִירוּ אוֹר.

עַל חֶדֶר חַם בְּלֵילוֹת קְפוּאִים

גַּם כְּשֶׁהַפַּחַד דָּרַךְ אֶת שְׁנָתֵנוּ

מִפְּנֵי כַּעֲסוֹ הַמִּתְפָּרֵץ שֶׁל אַבָּא.

כְּשֶׁגָּדַלְתִּי, הֵבַנְתִּי,

נִקָּיוֹן אוֹבְּסֵסִיבִי מְנַעֵר

אֲבַק פְּצָעִים, לֹא מֵסִיר

כְּתָמִים עִקְּשִׁים.

חֹם תַּנּוּר לֹא יָכוֹל לְחַבֵּק

בִּמְקוֹם זְרוֹעוֹת

מְבֹהָלוֹת מִמַּגָּע.

תְּמוּנוֹת שֶׁל בֵּית עֵץ

עַל אֲגַם נִנּוֹחַ, סוּסִים דּוֹהֲרִים

בְּפֶרֶץ זְרִיחָה,

רָקַמְתְּ וְתָלִית עַל קִירוֹת.

עָטַפְתְּ אוֹתִי בִּשְׁכָבוֹת עַל שְׁכָבוֹת

שֶׁל בְּגָדִים

בְּיָמִים חָרְפִּיִּים.

קִלַּפְתִּי אוֹתָן בְּהֵחָבֵא

אַחַת אַחַת:

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בָּךְ צְנוּמָה

מוּל כַּפּוֹת יָדָיו הַגּוֹעֲשׁוֹת

רֶגַע לִפְנֵי

שֶׁהָפַכְתְּ לִזְכוּכִית

נִשְׁבֶּרֶת עַל רִצְפָּה.

בְּיָמִים קָרִים אֲנִי מְסוֹכֶכֶת

עַל יַלְדִּי בְּחֻלְצָה אַחַת

וִירִיעַת חִבּוּק.

וּפַעַם בְּשָׁבוּעַ מְנַקָּה

רִצְפָּה דְּבִיקָה.

אִמָּא,

דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַשְּׁבָרִים שֶׁלָּךְ

נוֹצַרְתִּי

כִּכְלִי חָדָשׁ.