ספרים, כמו בני אדם, יכולים להיות מעניינים גם מבלי לרגש. התובנה הזו התחדדה אצלי בעקבות קריאת הספר״לכתוב ולגנוב״, ספר הביכורים של ענת שביט פנחסי.
קצת על העלילה ללא ספוילר:
דריהֿ תסריטאית צעירה ומבטיחה, ורן, מפיק טלויזיה, נפגשים במסגרת העבודה. הם נשואים, לא זה לזו, ומהר מאוד משתלטת על חייהם התאהבות שמבהילה אותם.
המילה התאהבות היא התיאור שמופיע בתקציר שעל גב הכריכה, אבל אני, לאורך כל הספר תהיתי, האמנם זו התאהבות? ואולי מדובר רק בתשוקה?
אחת הסיבות לתהיה שלי, היא שהשניים האלה יודעים מעט מאוד זה על זו מעבר לנסיבות שהפגישו בינהם. הם יודעים על עולם העבודה שלהם והם יודעים שהם לא מצליחים לעצור בעצמם מלבגוד בבני זוגם. מעבר לכך, גם אנו הקוראים יודעים עליהם מעט מאוד מעבר לעובדות האלה.
האם זה מכוון? האם הדמויות בכוונה אינן עגולות ומרובות רבדים? אולי כך בחרה הכותבת להראות איך אותה תשוקה/התאהבות היא הדבר היחיד שקיים מבחינתם? כאילו בחרה הכותבת לעשות זום אין על נקודה מאוד מסויימת בחייהם.
בהחלט יתכן. יחד עם זאת יש לזה מחיר, הדמויות אינן מעוררות אמפטיה או סימפטיה אפילו. בחלק מהזמן הן אפילו עיצבנו אותי.
היתה לי תחושה כאילו אני מסתכלת על שתי מכוניות שדוהרות זו לקראת זו בכביש, כרוניקה של תאונה ידועה מראש, ורצון לומר להן: ״מה את/ עושה? החלטת להרוס את החיים?״
דימוי מעניין במיוחד בספר בעיניי מהווה העובדה שדריה שסובלת מאסטמה וכל הזמן מחפשת את המשאף היא גם מעשנת כבדה. יצר הרס עצמי? חולשה מול פיתוי?
מפאת חשש מספוילר לא אספר לכם מה בחרה כל אחת מהדמויות בסופו של דבר, ועם זאת אני יכולה לומר שבעיניי המסר החזק ביותר בספר הוא כי סודות מרעילים. ברגע שעשיתם את הצעד של בגידה באמון, לא משנה מה תבחרו, המים כבר אינם צלולים.
לסיכום, הן לא עוררו בי הזדהות, לא התרגשתי ובכל זאת סיימתי את הספר בכמה שעות רצופות.
כפי שאמרתי ספר יכול להיות מעניין גם כשהוא לא מרגש.
