לפעמים יש לי תחושה כאילו לא אני בוחרת את הספרים לקריאה, אלא הם אלה שבוחרים בי.
ממש כמו שקרה לי עם הספר "הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני" , גם הספר "סיפור זמני" שכתבה
רות ל' אוזקי ויצא בהוצאת עם עובד, הגיע אלי וכאילו אמר "קראי אותי ,לא תתחרטי"
וכשספר מבקש ממני כל כך יפה, ברור שאתן לו הזדמנות.
הוא צדק. לא רק שלא התחרטתי, לא רק שנהניתי, לא זו בלבד שלמדתי ממנו ,לאורך כל הקריאה הרגשתי כאילו הוא נכתב עבורי.
מאחר ואני רחוקה מלהיות מגלומנית ברור לי שהוא לא באמת נכתב עבורי, יחד עם זאת ספר שגורם לי לתחושה כזו מעיד על גדולתה של הכותבת.
ואחרי ההקדמה הארוכה בואו נעשה קצת סדר
מעט על העלילה ללא ספוילר:
רות היא סופרת שסובלת ממחסום כתיבה, אמריקאית ממוצא יפני, שגרה כעת באי קנדי, עם בעלה והחתול שלהם.
יום אחד היא מוצאת על אחד החופים שקית ובה תיק אדום של "הלו קיטי".התיק מכיל שעון עתיק,
2 צרורות מכתבים, האחד כתוב ביפנית והשני בצרפתית ויומן של נערה יפנית-אמריקאית בשם נאו.
מהרגע בו היא מוצאת את השקית נכרכים חייה של רות בחיי אותה נערה.
את השאר תגלו כשתקראו את הספר.
למה אהבתי אותו כל כך?
יש בו כל כך הרבה : גם תעלומה וגם פילוסופיה גם היסטוריה וגאוגרפיה. יש רגעים שהסבל של נאו קשה מנשוא גם עבור הקורא, באחרים ההומור והחמלה שופעים וממלאים אותי חמימות.
רות ל' אוזקי כותבת בצורה מרתקת. אנחנו עפים מראשה של רות לזה נאו וחזרה ולא תמיד הגבולות ברורים. הנה דוגמא :
"היא ישבה מול המסך הבוהק בחשכה, לבושה בפיג'מה, מתעלמת כמעט מקולות הנשימה המסתנכרנים לפרקים, נשימותיו של אביה רמות יותר ויציבות למרות הגלויה לשים להן קץ, נשימותיה של אמה חרישיות אך נקטעות מפעם לפעם בשאיפה חדה ומבוהלת דרך האף או דום נשימה.
מה הרגישה נאו באותם רגעים?
רות פקחה את עיניה: משהו השתנה. היא הטתה אוזן, שמעה ציפורים בחוץ, להקת קטיפניות מתקרבת מכיוון האוקיינוס, נקישותיו של נקר מצויץ, קריאות וציקצוקים של עורבים, אבל מה שמשך את תשומת ליבה לא היה הצליל אלא היעדרו של צליל: צליל ההלמות של הגרזן של אוליבר נעדר."
כך בלי שנרגיש הכותבת מעבירה אותנו מראשה של נאו אל ראשה של רות, וחזרה.
אנחנו עפים מעבר לגבולות גאוגרפיים, ולא פחות מכך מעבר לגבולות הזמן.
שמו של הספר אינו מקרי כמובן.
הזמן בספר הוא גם אחד הנושאים וגם דמות של ממש.
"זמן וקשב מנהלים ביניהם יחסי גומלין משונים"
״ העבר הוא דבר משונה. לא ברור אם הוא באמת קיים. נראה לי שכן, אבל איפה? ואם הוא באמת קיים אבל לא עכשיו, אז לאן הוא הלך?״
״ הזמן האט, ובכל רגע התהווה עתיד משופע אינספור אפשרויות״
סיבה נוספת לכך שהרגשתי כאילו "סיפור זמני" נכתב עבורי:
לפני חצי שנה לא ידעתי אפילו מה זו מדיטציה. חשבתי שמדובר באוסף של אנשים שיושבים בישיבה מזרחית ומשמיעים צלילי אממממ
מאז שגיליתי את המיינדפולנס , אני יודעת כמה התיאור הזה שונה מהמציאות.
והנה בספר הזה נאו, מגלה את אותה מדיטציה בדיוק בעזרתה של סבתא רבתא שלה, נזירה בת 104,וממש כמוני גם היא מתחילה ממקום של ספקנות וחוסר ידע ומגלה את עוצמת המדיטציה.
הערה חשובה:
הספר אמנם יכול ללמד אותנו רבות על תרבות יפן, גם זו של ימינו וגם זו של מלחמת העולם השניה, בדיוק כמו שהוא מגיש לנו לא מעט מידע על מינים נכחדים בטבע או תורת הקוונטים, אבל אל דאגה היא יוצרת באמצעותם אווירה וממש לא חובה להתעמק ולהבין כדי להרגיש.
אולי זו בעצם התחושה החזקה ביותר שהספר הזה העניק לי, תחושת הגבולות הזולגים ומאפשרים לי לעבור דרכם ולחוות עולמות רבים בו זמנית.
