כשהיינו ילדים( זה באמת היה מזמן) היה משפט שנהגנו לומר לפני אתגרים מפחידים: ״על החיים ועל המוות״ במילים אחרות- מה שיהיה יהיה. כשגדלתי מעט לא הבנתי למה המשפט הזה אמור היה להוות זריקת אומץ, והרי הוא מזכיר את הדבר שהכי מפחיד- המוות.
ולמה נזכרתי בפילוסופיית הילדות?
בעקבות קריאת השיר ״קומי״ של סיון הר- שפי ( מתוך הספר ״שמש שקהלת לא ידע)
קומי
״אַחֲרֵי שֶׁסִּגַּלְתִּי לִי מְעַט מִמִּדּוֹת הַמֵּתִים:
לְהַרְפּוֹת,
לְקַבֵּל אֶת הַדִּין,
לְהַשְׁלִים-
אֲנִי חוֹזֶרֶת לֶאֱחֹז בַּחַיִּים
לִנְגֹּס בָּהֶם
בַּתַּאֲוָה
כַּמָּת שֶׁהִתְפַּכֵּחַ״
יותר ויותר מתחזקת בי התובנה, שדווקא בגלל שהכל זמני, שחיינו קצובים , ואין לדעת מה גודל ההקצבה, דווקא מהמקום הזה של ההשלמה מגיע תיאבון נקי לחיים.
סיון הר שפי מציגה את ההשלמה וקבלת הדין כמידה של המתים, כביכול רק הם יכולים להשלים עם המוות, ויחד עם זאת, בעצם זה שהיא כותבת ״ סגלתי לי מעט ממדות המתים״ היא מוכיחה שהשחרור, ההשלמה, יכולים להיות גם נחלת האדם החי.
לא זו בלבד, אלא שמשם מתחילה זלילת החיים בתאוה.
וכדי להפוך שוב את הדברים שלה עצמה על פיהם, מגיעה השורה האחרונה ומדברת על מת שהתפכח, ורומזת על כך שלמעשה ההשלמה וקבלת הדין הם טעות או אשליה.
מבולבלים?
זה כל הרעיון, שיר טוב לא חייב להיות הגיוני, נהפוך הוא.
כך או כך, שיהיה סופשבוע של תיאבון בריא ושמחת חיים.
