גילוי נאות- אני אוהבת את דיתי רונן, גם את הכתיבה שלה אני אוהבת, כך שהגעתי אל ספר השירים החדש שלה ״שירת הבית ונדודיו״ בציפייה נלהבת והוא לא אכזב אותי, נהפוך הוא.
שם הספר הוא כבר שיר בפני עצמו, הרי בית הוא לרוב ההיפך מנדודים, הוא המקום אליו שבים מהנדודים, ואילו כאן גם הבית עצמו נודד.
השירים בספר עוסקים בבית, במסע נדודים, בחיפוש אחר הבית, ובתחושות שכל אלה מעוררים.
כל כך הרבה שירים נפלאים יש בספר הזה, וכל כך הרבה רבדים. הוא מונח ליד מיטתי ואני לוגמת ממנו לגימות איטיות ועמוקות.
קחו לדוגמה את השיר הבא:
בשובי(3)
״אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת בֵּיתִי עִמִּי
כְּמוֹ גּוּף רִאשׁוֹן-
הָרָעָב, הַצָּמָא,
הַזְּרוֹעוֹת הַפְּתוּחוֹת
וְקִמְטֵי הַגִּיל.״
השורה הראשונה מייד הזכירה לי את שירו המופלא של יעקב אורלנד ״אני נושא עימי את צער השתיקה״ ועוררה בי תחושת עצב וגעגוע, לדבר מה לא ידוע.
כל אחד מאיתנו, הלא נושא עמו את ביתו, את הזיכרונות והרגשות, את כל מה ומי שהפך להיות חלק ממנו, ועם זאת המטפורה הנפלאה הזו של דיתי רונן מייד מעוררת את התחושה של משא כבד.
בהמשך מקבלת בעיניי השורה ״כמו גוף ראשון״ שתי משמעויות, האחת היא רמז להזדהות של הדוברת עם ביתה (דיבור בגוף ראשון) והשניה מרמזת על התפיסות השונות שמדמות את הגוף לביתן של התודעה והנשמה.
השיר מציג את ה״אין״ לצד ה״יש״ וזו בעיניי משמעותה של קבלה מלאה, שהיא תמצית האושר, האישור שאדם מאשר את עצמו, את ביתו. כל אלה מגיעים עם קמטי הגיל.
נכון, יש רעב וצמא,יש אולי צער בחדרי הלב, ויחד עם זאת יש זרועות פתוחות.
אם הייתי יודעת לצייר, כך בדיוק הייתי מציירת חיבוק- בית שזרועותיו יוצאות מחדרי לבו, מושטות, פתוחות לרווחת הנפש.
סופשבוע שקט לכולם, מי יתן והלב שלנו תמיד ירגיש בבית.
