"פעמונים של מאי" ספרה השני של רינה גרינולד (הוצאת שתים. עריכה אורנה לנדאו) הוא ספר יפהפה שכל כולו שיר הלל למורכבות החיים בכלל, וליחסי אמהות בנות בפרט.
מעט על העלילה של "פעמונים של מאי" ללא ספוילר.
טובה מבקרת יום יום את אמה בת התשעים וחמש.
האם דמנטית, אך פה ושם מבליח חוט של זיכרון, באמצעותו מנסה טובה לעקוב אחרי סיפור חייה של האם ושלה עצמה.
כשהסוף נמצא במרחק נגיעה מבקשת טובה להבין את אמה, את מערכת היחסים המורכבת שהיתה להן מילדותה.
היא נזכרת באירועים מילדותה המוקדמת. תוהה האם באמת קרו או אולי דמיינה.
מנסה להבין מה היו כל הסודות שהוסתרו ממנה.
היא חוזרת בזיכרונה גם אל המסע לפולין שערכה לפני חמש עשרה שנה עם אמה, שורדת שואה.
הספר מהלך בעדינות בין הכעסים לחמלה, הדאגה והאהבה.
בין עבר להווה, בין תודעתה כילדה לבין זו של האישה הבוגרת.
היא מצליחה לכתוב במשלב לשוני גבוה, גם כשהיא כותבת את הילדה, וזה לא פשוט כלל כשהספר כתוב בגוף ראשון.
האמא אמנם דמנטית, אבל השטיון אינו הנושא המרכזי בספר.
נדמה לי שהנושא המרכזי היא המורכבות האנושית.
אמנם אין גבול לרוע האנושי, אך אין גבול גם לטוב הלב האנושי.
יש מקום לכאב ולכעס של ילדה על מה שנגזל ממנה בילדותה, לצד היכולת שלה לחמול על מי שגזל זאת ממנה.
המורכבות הזו באה לידי ביטוי גם לגבי ליזה העובדת הזרה שמטפלת באם במסירות ורוך.
לאחר שהאם נפלה באמבטיה, מגיעה הפיסקה הבאה:
"הרגעתי אותה, אבל ליזה נשמעה מפוחדת. היא שומרת על אמא מכל משמר. היא צריכה להחזיק את אמא בחיים. אמא מפרנסת לליזה משפחה של עשר נפשות"
הכתיבה של רינה גרינוולד עדינה ואולי דווקא בשל כך היא חודרת ללב.
יש אמנם עצב ב" פעמונים של מאי", אבל הוא רך ועדין, מתובל בהרבה חסד.
נוסף על כך ההתבוננות של המספרת היא בעין שיש בה הומור וחמלה, ואלה כמו שהבחינה כבר ויסלבה שימברוסקה- צמד חמד.
הומור וחמלה/ויסלבה שימברוסקה מתוך "רגע" הוצאת כרמל
״הוּמוֹר וְחֶמְלָה- זוּג מֵהַשָּׁמַיִם
הוּא לֹא בּוֹגֵד בָּהּ, הִיא נֶאֱמָנָה לוֹ
אוֹהֲבִים לְבַלּוֹת בְּצַוְתָּא, אָז הֵם מְאֻשָּׁרִים.
לָהּ יֵשׁ קְבִיעוּת, לוֹ רַק עֲבוֹדָה זְמַנִּית,
אֲבָל לְעִתִּים הוּא מַרְוִיחַ יוֹתֵר מִמֶּנָּה.
כְּשֶׁהֵם נֶאֱלָצִים לְהִפָּרֵד
– שֶׁלֹּא בְּאַשְׁמָתָם- לִזְמַן אָרֹךְ,
הָעוֹלָם הוֹפֵךְ מִיָּד לְבַל יְתֹאַר.״
