את פרוייקט רוזי שכתב גרהם סימסיון התחלתי לקרוא עם ציפיות גבוהות, אחרי שכמה וכמה חברים המליצו עליו.
כשהגעתי בערך לעמוד 60 הרגשתי רגשות מעורבים.
מצד אחד סיקרן אותי לאן הוא ימשיך ואיך, מצד שני הרגשתי שהוא מייגע אותי.
ההתלבטות הסתיימה אחרי שקרן עמנואל גל כתבה לי בפייסבוק- אל תוותרי עליו. לא תתחרטי.
בחיי שהיא צדקה. בערך חמישה עמודים אחר כך, כבר לא יכולתי לעזוב אותו.
גיבור הספר הוא דון, פרופסור לגנטיקה,הוא מצחיק בלי להתכוון, הוא חכם, ומקסים, וכנראה בעל תסמונת אספרגר.
למה כנראה? כי עד סוף הספר לא השתכנעתי לחלוטין , וזה גם לא נאמר במפורש שאכן הוא כזה.
זה בדיוק חלק מחווית הספר עבורי- שבירת התבניות.
לא הכל ברור, לא הכל שחור לבן.
אספרגר היא תסמונת שממוקמת על הספקטרום האוטיסטי, אבל זה בדיוק העניין.
מי מחליט איפה היא מתחילה ואיפה היא מסתיימת?
בצורה קלילה ומקסימה הספר מעורר מחשבות
האם הכל עניין של מינונים ?
הנה חלק מהתובנות שאליהן מגיע דון ורלוונטייות לחלוטין לכולנו:
*בתחילת הספר דון צמוד לכללים בצורה שללא ספק מעידה על קיבעונות.
יש לו תפריט קבוע לכל אחד מימי השבוע.
לו״ז שמדויק עד לרמת הדקה לכל יום.
המוכרים בשוק כבר מכירים אותו ויודעים לארוז לו מראש את המצרכים לפי ימי השבוע.
הוא נצמד לכללים בצורה נוקשה ביותר, אבל עם התפתחות העלילה הוא מתחיל לעבור על חלק מהכללים שהוא עצמו קבע ומבין-
הכללים נועדו להגן עלינו, זו סיבה טובה להיצמד אליהם, אבל הצמדות יתר הופכת את ההגנה למאסר.
*בהמשך דון מנסה להשתנות, ללמוד כישורים חברתיים. דווקא כאשר נראה כשהוא מצליח במיוחד אומרת לו הפסיכולוגית שמאמנת אותו:
״ זה מרשים מאוד, אבל…לשנות את עצמך כדי לענות לציפיות של מישהו אחר זה לא בהכרח רעיון טוב כל כך. אתה עלול לחוש ממורמר, בסופו של דבר. ״
אז נכון, זה משפט ששמענו כל כך הרבה פעמים שהוא נמצא בסכנת קלישאה, אבל בהקשר הזה הוא מתאים לחלוטין ותגובתו של דון( לא מגלה לכם. קראו בעצמכם. ע׳256) עוררה אצלי חיוך של אהדה.
*לקראת סוף הספר אומר דון:״איני חייב להיות מוזר באופן נראה לעין. אני יכול לפעול בהתאם לכללים שאנשים אחרים מצייתים להם,ולנוע ביניהם בלי למשוך תשומת לב. ואיך אוכל להיות בטוח שאנשים אחרים אינם עושים את אותו הדבר-משחקים את המשחק כדי להתקבל בחברה, אבל חושדים כל העת שהם שונים?״
זו היתה מבחינתי נקודת ה״אגרוף בבטן״
לקח לי הרבה מאוד שנים וקילומטראז׳ שלם של שיחות עם חברות כדי להבין – עמוק בפנים כולנו בטוחים שהאחרים בטוחים ואנחנו לא ועוד רגע מישהו יגלה את התרמית.
דון הוא פשוט סוג של מראה עבורנו. מראה חודרנית, מצחיקה ומדויקת.
לסיכום- אל תוותרו על ״פרוייקט רוזי״
