"קנאת סופרות", ספרה החדש של מאיה ערד, הוא יצירה מבריקה ואמיצה שלה, החל מבחירת השם.
המושג "קנאת סופרות" הוא כלל לא מה שנדמה לפני הקריאה ואפילו לא עד מחצית הספר.
כן, בהחלט מדובר גם על קנאה הקיימת בין סופרות, ובמה היא שונה מקנאה בין סופרים,
אבל מדובר גם על קנאה של סופרות בסופרים.
לפני שאמשיך וארחיב לגבי הספר, הרשו לי הערה בנימה אישית:
מעולם לא חששתי כל כך מכתיבת סקירה.
אני כותבת ועורכת שוב ושוב, מגיהה בשבע מאות שבעים ושבע עיניים.
לא ממאיה ערד אני חוששת, אלא מאביגייל, הדמות הראשית ב"קנאת סופרות", שבין יתר עיסוקיה היא מנחת סדנאות כתיבה.
אמנם מדובר בדמות ספרותית, אבל היא כל כך מוחשית, עד שהיא מעוררת בי דאגה אמיתית😊.
עם זאת, בניגוד להתרשמות שלי ממנה בתחילת הדרך,
בהמשך היא מתגלה כאנושית לחלוטין, מעוררת חמלה ואף מגלה כזו כלפי אחרים.
"מעט על העלילה של "קנאת סופרות" ללא ספוילר:
חלומה של אביגייל שלו, היה מאז ומעולם להיות סופרת נחשבת.
בגיל 42 נדמה לה שחלומה עומד להתגשם.
היא הוציאה לאור שלושה ספרים שהצליחו הן מבחינה מסחרית, והן מבחינת הביקורות.
ספרה השלישי נכנס לרשימה הארוכה של "פרס ספיר".
כולם בסביבתה, וגם היא עצמה, בטוחים שייכנס לרשימה הקצרה, וכי סיכוייו לזכות גבוהים ביותר.
היא סיימה את כתב היד לספר הרביעי שלה.
ספריות ומועדוני קריאה מזמינים אותה להרצאות והיא מנחת סדנאות כתיבה מבוקשות.
לכל הדעות היא אמורה להיות מושא לקנאה, אלא שדווקא היא זו שמקנאה.
במי? במי לא?
כמו להוכיח לה כי צדקה, ואין ביכולתה להתרווח לאחור, ולנשום לרווחה, עולים חייה על מסלול מפתיע,
לעיתים משעשע(את האחרים. אותה בכלל לא.) על גבול הביזארי, לעיתים מכמיר לב.
אביגייל לומדת שיעורים חשובים אודות עצמה, ואנו לומדים שיעורים על הספרות ועל החיים.
אמרתם מאיה ערד, אמרתם ארס פואטיקה.
ב"קנאת סופרות" זוהי ארס פואטיקה למתקדמים.
אני אוהבת מאוד את הז'אנר הזה, ובשלב מסוים הרגשתי כאילו אני הולכת בעקבות פירורי הדרך שהשאירו עמי ותמי,
מלקטת להנאתי ממתקים ספרותיים.(הדימוי הזה היה מושלם אילו היינו מתעלמים מעובדה קטנה- לא ארבה לי שום מכשפה.)
עוד ועוד אזכורים ספרותיים, ציטוטים, תובנות, ומחשבות, שמאיה ערד בחוכמה רבה שותלת בפי הדמויות שלה ובתוך סיטואציות טבעיות.
היא לא עוברת חלילה על החוק הבסיסי בספרות של: "show, don't tell"(שגם הוא מקבל אזכור)
הנה דוגמה קטנה:
באחד הפרקים מתקיים דיון, האם הסופר צריך לגרום לקוראים לאהוב את הדמויות שלו, או רק להתעניין בהן?
האם הסופר עצמו צריך לאהוב את כל הדמויות שהוא יוצר?
מצאתי את עצמי מהרהרת מחדש בשאלות האלו.
בהמשך לכך תהיתי- האם ספר חייב לרגש אותי?
אולי גם עונג אינטלקטואלי לבדו מספיק בחלק מהספרים?
בדיוק כשחשבתי ש"קנאת סופרות" הוא דוגמה טובה לכך שהתשובה חיובית, הצטרף הרגש לאינטלקט.
זה התחיל כרגש כלפי דמותה של אביגייל שמשתנה בהדרגה,
במקום התנשאות היא מגלה פגיעות, וכך היא מעוררת הזדהות.
כשהיא מתבוננת בצורה אחרת על הדמויות סביבה מתעורר גם בי רגש מורכב יותר כלפיהן.
השילוב הסינרגטי בין רגש לאינטלקט מגיע בערך בעמוד 250, במהלך גאוני של מאיה ערד,
כאשר היא כותבת פרק על כנס ספרותי, ושמה בפי אחינועם, חוקרת ספרות,
הסבר מדהים על הסיבה לכך שאין סופרות קנוניות.
לא זו בלבד, גם יכולת ההתקבלות של סופרות בכלל היא רגעית וחלקית.
לא אגלה לכם, ולא רק מחמת ספוילר, אלא כי אחינועם, במקלדתה של מאיה ערד, עושה זאת הרבה יותר טוב ממני.
למרות שההסבר היה אמור אולי לייאש אותי אישית כסופרת, הוא הרגיע אותי.
בעצם, הכל בסדר, דווקא בגלל שכלום לא בסדר.
אני יכולה להרפות את המקום הזה ולהתעסק באמת בכתיבה.
מה גם שהיא שמה בפי חלק מהדמויות שלה אמירות על כך שמפגשים בין קוראים לכותבים ושיחות על ספרות,
הם עולם ומלואו, גם כשהספרות עצמה הפכה להיות נישתית.
אמירה שאני, כבעלת האתר הזה, כמי שמארחת מפגשי קריאה, וכמי שזוכה לקבל תגובות אישיות מקוראים בספריי,
מזדהה איתה מאוד.
עוד מהלך מבריק ביותר של מאיה ערד בספר הזה, היא הבחירה שלה בדמות שמספרת את הסיפור.
יש לזה מחיר- מהעמודים הראשונים אותה דמות פונה אל הקוראים פניה ישירה.
לי זה די הפריע, אבל כשהבנתי מי היא אותה דמות, הבנתי שהדבר הכרחי.
זוהי כתיבה וירטואוזית, ובדרך מקורית ביותר גורמת לנו מאיה לתהות על מערכת היחסים שבין החיים לספרות,
בין האמת לבדיון.
"קנאת סופרות" הוא לא רק ספר על ספרות וכתיבה.
לפני הכל יש פה אמירה חברתית חשובה על הצורך של כולנו בהתקבלות, ואיך הוא עלול לסרס ולשתק תהליכי יצירה וצמיחה.
על כך שהשוואה ותחרותיות משתקים אותנו ומונעים מאיתנו לראות מה שקיים.
על כך שלפעמים אנחנו כל כך עסוקים בחלום אחד ובהחמצה שלו.
החמצה שעלולה לגרום להתנהג בחמיצות כלפי עצמנו וסביבתנו.
ההתמקדות בהגשמה שכשלה, מונעת מאיתנו לראות את ההגשמה שכן מתרחשת.
לסיכום, ב"קנאת סופרות" התעלתה מאיה ערד על עצמה.
