"אני מסתכלת באצבעות הקטנטנות האלה, של תינוק שהרגע נולד, ומנסה להבין איך אפשר שיגדלו להיות אצבעות של רוצח.
לילד המת קוראים ג'מאל ג'ונס. בתמונה בעיתון העיניים שלו שחורות כמו קטיפה.
לילד שלי קוראים אדם שוסטר. העיניים שלו בצבע של הים של תל אביב. הם אומרים שהוא הרג אותו. אבל זה לא נכון."
כך נפתח "רילוקיישן" ספרה הרביעי של איילת גונדר- גושן(אחוזת בית ספרים. עריכה- שירה חדד),
כשספר נפתח בצורה כזו הוא מפתח ציפיות גבוהות. לשמחתי, הוא גם עמד בהן.
מעט על העלילה של "רילוקיישן" ללא ספוילר
לילך ומיכאל שוסטר חיים בעמק הסיליקון אשר בקליפורניה, כבר שבע עשרה שנים.
מיכאל הוא מנהל בכיר בחברת הייטק.
הם מגדלים את אדם, בנם היחיד, תלמיד מצטיין , בעל קשיים חברתיים.
ביום שאדם נכנע ללחצים של מיכאל ומצטרף למסיבת כיתה, מתמוטט במסיבה נער אחר ומת.
שמועות מתחילות להתרוצץ לגבי טיב היחסים בין אדם לנער שמת.
לילך מנסה להגן על בנה מהשמועות ומהמשטרה, ובמקביל מנסה לבדוק מי הוא בנה ומה היא באת יודעת עליו.
לתוך כך נכנס לתמונה גם ישראלי נוסף בשם אורי שמארגן חבורת נערים ישראלים ויהודיים ללמוד הגנה עצמית, בעקבות פיגוע בבית הכנסת.
הדרכים והמניעים שלו מטרידים את לילך.
ברובד הראשוני מדובר בספר מתח, ואכן הפכתי דף אחרי דף במתח, בלילה עד שעיניי נעצמו ממש לא הנחתי לו.
כל פרק מסתיים בדיוק במקום הנכון.
אבל, מה שהופך את "רילוקיישן" לספר טוב ממש הם הרבדים הנוספים שבו.
כצפוי משמו, אחד הרבדים הוא חווית הרילוקיישן.
"חברויות של טבע זה מה שיש לך בארץ- את פוגשת מישהי, בתיכון או בצבא או באוניברסיטה,
אתן מתאהבות, התאהבות כזו של בנות, טוטאלית ובלי סקס, והכל מצוין.
ויש חברויות של שבי, תחשבי,' היא אמרה, ' שנפלת עם הנשים כאן בשבי המצרי. כמו הטייסים שישבו יחד בכלא. אני בטוחה שהטייסים האלה, גם אם לפני זה הם לא סבלו אחד את השני, התגבשו כדי לשרוד. בדיוק כמונו, נשות הרילוקיישן בשבי האמריקאי שלנו'
ידעתי מיד שיעל גולן הולכת להיות חברה של טבע. מה שלא ידעתי זה שחצי שנה אחר כך יעל גולן תעבור לחוף המזרחי. למדתי לגשש בכל מפגש עם אנשים חדשים- לכמה זמן באתם? זמניים או קבועים?
אחד הדברים שהבנתי תוך כדי הקריאה הוא שהגירה היא רק הצעד הראשון, "רילוקיישן" הוא השלב הקשה. למצוא את עצמך מתמקם מחדש.
יש אנשים שחווית הזרות טבועה בהם כל כך עמוק שלא משנה איפה יגורו, הם יהיו זרים.
לילך היא כזו.
חוויה נוספת שעוברת היטב בספר היא כיצד מרגישה אישה אשר למעשה היא הנספח של בן זוגה,
היא עברה בעקבות תפקיד שהוא קיבל.
גם אם ההחלטה משותפת, ואפילו אם היא חלמה על כך לא פחות ממנו, עדיין היא בת הזוג של הקרייריסט שהצליח.
"רוב הנשים כאן ריכזו משהו. אני הייתי רכזת תרבות בבית אבות. איתי בשכונה היו רכזת העשרה של גני הילדים היהודיים סן מטאו, ורכזת מנהלית של הג'י-סי-סי.
נשים שלא שפר עליהן גורלן לרכז דבר-מה- בכל זאת, גם לריכוזיות יש גבול- נאלצו לעבור לקטגוריה נחותה יותר: יועצת. היו יועצות שינה ויועצות, ויועצות הנקה, ויועצות לגמילה מחיתולים.
והיו גם מטפלות זוגיות, מטפלות באמנות.
וחוץ מהרכזות, היועצות והמטפלות, היו האמניות, כל מוסך שני הוסב לסטודיו: קדרות, שיפוץ רהיטי וינטג', הדפסי משי. כמו מבוגרים שנותנים לילדה לשקוע במסיבת תה דמיונית, מעודדים אותה לנהוג כאילו בובות הפלסטיק הן אורחים אמיתיים, ככה טיפחו הגברים את האמונה שלנו, נשות הסיליקון ואלי, שיש לנו עבודה אמיתית. נשארנו בבית, אבל בלי להיות עקרות בית. המצאנו לנו מילים אחרות שיסתירו אותנו מפנינו."
"רילוקיישן" מתעסק בבעיות זהות
נשים מול גברים
ישראלים מול אמריקאיים
שחורים מול לבנים
יהודים מול מוסלמים.
רובד נוסף היא השאלה עד כמה הורה מכיר באמת את הילד שלו, והכאב הגדול שנגרם מההבנה שאי אפשר באמת להגן על הילד, לא באמת, לא מפני כל דבר.
הנה ציטוט נוסף שאהבתי ומראה כיצד גונדר- גושן מאפיינת דמויות בצורה מקורית וחכמה:
"אני פותחת חלון להציץ החוצה, ומיכאל שולח יד וסוגר. כל חייו עברו עליו בטמפרטורת מזגן של עשרים וארבע מעלות בדיוק אם היו בחוץ חמסינים או סערות, הוא ידע עליהם רק במעומעם."
מילה של הסתייגות- העטיפה של הספר גורמת לראות בו ספר מתח בסגנון הרלן קובן, ובאמת יש בו הרבה יותר.
