"שעת אפס", ספרה של טליה אפלבאום פלד, הוא מסוג הספרים שמשאירים אותי בבעיה בבואי לכתוב עליהם.
איך בדיוק אצליח לתרגם למילים את החוויה שעברתי בזמן הקריאה בו?
הוא לא ספר רגיל, (והנה עוד שאלה- מה זה בכלל ספר רגיל?) בכלל לא,
ואני רוצה להימנע מקלישאות כמו "ספר חשוב, אתם חייבים לקרוא אותו"
ולו רק כי אני מאמינה שספרים צריכים להיות טובים, לפני שהם חשובים, ושאין דבר כזה מוכרחים לקרוא.
אז נסכם בכך שהוא ספר מצוין, ואני ממש מאחלת לכם לקרוא אותו.
בסקירות אחרות אני נוהגת לכתוב
מעט על העלילה ללא ספוילר
אבל במקרה הזה ההגדרה היא לא עלילה, אלא תוכן, ואין כאן ספוילר- הסוף הטוב ידוע מראש.
זהו ממואר שכתבה טליה אפלבאום פלד על חודש אחד בחייה.
ביוני 2015 , טליה, פסיכולוגית, מרצה, נשואה ובעיקר אמא בכל רמ"ח אבריה מאובחנת בפעם השניה בחייה עם סרטן אגרסיבי.
היא מתאשפזת לחודש בבידוד להשתלת מח עצם.
הממואר הזה מתאר את החודש הזה בחייה, כשכמו כל ממואר הוא נושא אותנו בזרם התודעה גם אל זמנים אחרים בחייה.
זה לא ספר על סרטן.
על מה כן?
במקום לענות לכם ישירות אפתח בציטוט :
״ המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה- בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף על פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו- לפחות לזמן מסוים- להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא״
זהו ציטוט מתוך ״המחלה כמטפורה״ של סוזן סונטג, שמזה זמן רב מלווה אותי בחיי האישיים, והנה כשפתחתי את "שעת אפס" הוא מופיע שם כמוטו.
גם אני, כמו טליה אפלבאום פלד מחזיקה באזרחות כפולה.
בספר "שעת אפס" מתארת המחברת את השהות שלה בממלכה היא, את המעבר אל ממלכת הבריאים שרצוף התבוננות פנימית.
התבוננות שמביאה איתה תובנות עמוקות וכנות.
מניסיון אני יודעת, הסיטואציה הזו של ניתוק כפוי מהחיים, אשפוז ארוך, וצל מוות שמרחף מעלינו, מחייב להסתכל באומץ פנימה, לנקות ולדייק.
"שעת אפס" כתוב אמנם בגוף שלישי, אבל אם למישהו יש ספק במה ומי מדובר, הרי מגיע בעמוד 86 ציטוט ובו מוזכר במפורש השם טליה.
גם ללא האזכור הזה, הקול של המספרת צלול, נוקב וכן, ממש כמו גוף ראשון.
כאמור "שעת אפס" הוא לא ספר על סרטן ועל החלמה ממנו, גם הם נוכחים שם, וכל חווית האשפוז, איך עבור חלק מהצוות הרפואי, המאושפז הופך להיות גוף בלבד, נטול רצונות, שיקולי דעת ורגשות,
על התשישות הגדולה שמאפשרת גם חווית ציפה ועוד, אבל מעבר לכך
זה ספר על התבוננות אמיצה פנימה, על השפעות בין דוריות, על הילדה שהיינו שחיה בתוכנו תמיד.
על אִמָּהוּת, על הבחירה לטפל לעומת הצורך להיות מטופלת.
זה ספר שבו דרך המסע של טליה לפגוש את עצמה, אנחנו מוזמנים למסע משל עצמנו.
