״אבא ארך רגליים״, ספרה הקלאסי של ג׳ין ובסטר, יצא בתרגום מחודש ומצוין של לי עברון( הוצאת צילי)
בפעם הראשונה שקראתי את ״אבא ארך רגליים״, הייתי למיטב זכרוני בערך בת 11.
זה גיל מוקדם מדי. הוא תיסכל אותי באותה מידה בה ריתק אותי. קראתי אותו עד הסוף, אבל שנאתי אותו. ובעיקר לא הבנתי.
בלי לעשות לכם ספוילר, רק אספר שלמרות שבסוף מבינים מיהו אותו ״אבא ארך רגליים״ מסתורי, אני לא הבנתי.
הייתי בהלם כשקראתי עכשיו.
כילדה, פיספסתי המון דקויות בספר הזה.
מסקנה ראשונה- לבני נוער ומעלה.
אפשר גם גיל 12 בוגרים, אם לוקחים בחשבון שיש רבדים שהם יפספסו(אבל לפחות יבינו את הסוף) ונפלא גם לבוגרים ואפילו קשישים כמוני…
מסקנה שניה- זה טוב לרענן קלאסיקות. במיוחד אם עושים זאת כפי שלי עברון עשתה.
היא שומרת על תמהיל מדויק שבו מחד יש התאמה לשפה של ימינו, ולקוראים של ימינו, ומאידך כבוד ונאמנות למקור.
הספר מאוורר. הן מבחינת השפה והן מבחינת העיצוב הגרפי(עימוד: יהודית שטרנברג)
העטיפה שלו, כפי שתראו בתמונה למעלה משדרת גם משהו קלאסי רומנטי של פעם, גם רומזת על תוכן הספר וגם בה יש משהו נקי. מאוורר.
מעט על העלילה של ״אבא ארך רגליים״ ללא ספוילר
ג׳ודי(אשר שמה המקורי הוא ג׳רושה) אבוט היא נערה צעירה, כבת 17 כשהספר מתחיל. היא הנערה הבוגרת ביותר בבית היתומים בו החא גדלה מאז היותה פעוטה, או אולי תינוקת.
היא לא מכירה מציאות אחרת.
באחד הימים מתקיים ביקור רגיל של נאמני בית היתומים , אותם פילנתרופים עשירים שמחזיקים את המוסד כלכלית.
בתום הביקור היא מתבשרת כי אחד הנאמנים קרא סיפור שהיא כתבה, והוא החליט לשלוח אותה לקולג׳ ולממן את לימודיה ומחייתה בשנים הקרובות עד שתהפוך לסופרת.
יש לו שני תנאים.
האחד: הוא יישאר אנונימי.
השני- ג׳ודי תכתוב לו מכתב כל חודש ותספר על עצמה וחייה. לדבריו זה חלק מהותי בהכשרתה כסופרת.
ג׳ודי מקבלת את הצעתו הנדיבה בהוקרה תודה וכותבת לו הרבה יותר ממכתב לחודש.
בסיומו של הרומן היא בת 21 , אז, ממש בעמוד האחרון נחשפת זהותו של הנדבן.
ג׳ודי שאינה יודעת דבר על הנדבן המיסתורי מכנה אותו ״אבא ארך רגליים״
אבא- משום שהוא הדבר הכי דומה לאבא שהכירה
והנה ההסבר לארך רגליים:
״המסדרון הארוך בקומה התחתונה לא היה מואר, וכשירדה במדרגות עמד אחרון הנאמנים, רגע לפני שיצא, בדלת הפתוחה שמובילה אל שער כלי הרכב.
ג׳רושה ראתה את האיש רק בחטף- והרושם שקיבלה היה כל-כולו גובה. הוא נופף בזרועו לעבר מכונית שהמתינה על השביל המעוקל. המכונית הותנעה והתקרבה, ולרגע כוונו פנסיה הקדמיים היישר אליו והטילו את צילו בחדות על הקיר שבפנים. הצל הציג רגליים וידיים מוארכות במידה גרוטסקית, שנמשכו אל הריצפה ובמעלה קיר המסדרון. הוא נראה בדיוק כמו עכביש ענקי, רוטט, מהסוג המכונה ״אבא ארך רגליים״. ״
כאמור, ג׳ודי,אסירת תודה, כותבת יותר ממכתב בחודש. ״אבא ארך רגליים״, מעולם לא עונה לה. לעיתים רחוקות הוא יוצר קשר במחווה נדיב כלשהו, באמצעות שליחים.
כשקראתי אותו, הרגשתי שהוא שילוב של רומן מכתבים ורומן חניכה, כשהגעתי לאחרית דבר, שכתבה לי עברון, גיליתי שזה בדיוק מה שהיא חשבה עליו.
אגב אחרית הדבר מצוינת. מוסיפה ערך לקורא. רק, זהירות! זוהי אחרית, היא אינה מיועדת למי שעוד לא קרא את הספר.
כאמור, זהו גם רומן חניכה. אנחנו מלווים את ג׳ודי במשך כמה שנים בהן היא גדלה, לא רק כרונולוגית.
לאט לאט, מתוך המכתבים לומדים להכיר את ג׳ודי.
היא חכמה, מצחיקה,רגישה, נחושה,סקרנית, חרוצה
תענוג לקרוא איך היא מגלה את הספרים.
זה המקום להגיד ש״אבא ארך רגליים״ הוא גם רומן ארס פואטי. הוא מלא בציטוטים ואיזכורים של ספרות מאותה תקופה(הספר יצא לאור לראשונה ב1912) ולא פחות חשוב במחשבות ותובנות לגבי הקריאה ועולם הספרות והסופרים.
מתוך הספר קיבלתי חיזוק למה שאני מכירה מחיי שלי, גם כתיבה חד צדדית מאפשרת לך התבוננות, הבנה של הדברים, ואפילו גדילה. לעיתים מספיק שאתה מדמיין את הנמען.
בכתיבה של ג׳ודי יש לעיתים תובנות מעמיקות, כמו זו למשל:
״גיליתי את סוד האושר האמיתי, אבא, והוא:לחיות בהווה. לא להתחרט על העבר, לא לצפות לעתיד; אלא להפיק את המירב מהרגע הזה ממש״
או כמו זו:
״להיות צעיר זה דבר שאינו קשור בכלל לימי הולדת,רק לרוח החיה המפעמת באדם, ולכן גם אם שערך אפור, אתה אתה יכול עדיין להיות ילד״
ולעיתים אלו תובנות קטנות ומשעשעות כמו זו:
״ואשר לפלורנס, היא חסרת תקנה- אבל הו! איזו יפהפייה קטנה. אני מתארת לי שכל עוד הן יפות, לא משנה בכלל אם הן טיפשות או לא. אבל אי אפשר שלא לחשוב שהבעלים שלהן ישתעממו מהשיחות איתן, אלא אם כן יתמזל להן המזל והן ישיגו בעלים טיפשים. אני מניחה שזה אפשרי בהחלט;העולם מלא גברים טיפשים;בקיץ הזה פגשתי רבים. ״
לעיתים יש סממנים תקופתיים:
״נשים נחשבות לאזרחיות? נדמה לי שלא״
ואל תחשבו שג׳ודי היא אישה קטנה שמסכימה עם העניין.
המשפט הזה, לדעתי, נכתב בציניות. ובמקום אחר היא מתקוממת על כך שלנשים אין זכות הצבעה.
ובכלל היא נערה ואחר כך אישה צעירה, דעתנית ונחושה לא פחות מכך שהיא מצחיקה אופטימית כפייתית.
אני באופן אישי ממש רוצה שהיא תצא מהספר ותהיה חברה טובה שלי.
עוד מילה על התרגום של לי עברון
כאמור התרגום החדש מאוורר וקולח, ועם זאת נאמן למקור.
נראה לי שבספר כמו זה זו היתה משימה מאתגרת במיוחד.
הנה דוגמא למקום בו לי עברון התמודדה יפה מאוד לטעמי.
אחד המכתבים נכתב בהשפעת שיעור צרפתית בקולג׳ והוא משובץ ביטויים בצרפתית. לי עברון פתרה זאת כך:
היא מביאה בראש הדף את המכתב כפי שהוא, משובץ צרפתית בלתי מתורגמת.
מייד מתחת לו מופיע הנוסח המלא של המכתב, מתורגם.
כך הצליחה גם להעביר את מארג המכתב המקורי, הדו לשוני ומסרבל מעט, וגם לגרום לקורא קריאה קלה ושוטפת.
לסיכום, ״אבא ארך רגליים״ הוא ספר שההנאה המרובה בו מבקשת קריאה חוזרת והתעכבות על הרבדים השונים.
היה לי לעונג.
והנה עבורכם, הזמנה לאירוע מקוון של דיון בספר.
כדאי לכם. אני אהיה שם.
