״אולי בחיים אחרים״ הוא ספר הביכורים של מיכל צינמון-פירון(הוצאת מודן), אבל אילו היו אומרים לי שזהו ספרה השלישי הייתי מאמינה.
הוא חף מכל בוסריות, או טעויות שלעיתים מאפיינות ספרי ביכורים.
מיכל צינמון-פירון לא מועדת להסברת יתר, היא סומכת על הקורא.
היא גם לא מתחנפת ולא לוחצת בכוח על בלוטת הרגש.
מה כן? היא מגישה סיפור מרתק, מקורי ונותנת לו לדבר, לגלות עצמו בפנינו.
מעט על העלילה של ״אולי בחיים אחרים״ ללא ספוילר
ובמקרה הזה מעט מאוד, מאחר וקשה מאוד לספר על הספר מבלי לספיילר.
איילת, אישה צעירה שבה להכרה בבית חולים, לאחר שנפגעה בתאונת דרכים.
כשהיא מבררת עם אמה מדוע צחי, בעלה, לא נמצא לצידה, מתברר לה שהיא איבדה את זכרונה לגבי עשר השנים האחרונות וכל מה שהתרחש בהן.
איילת מנסה לברר בעזרת אמה, אחיה וחברתה הטובה ביותר מה קרה, אך נתקלת במעגל של הסתרות והתחמקויות.
היא מגיעה אל צחי הביתה ונתקלת בעוינות קרה.
היא מנסה לשוב לחייה, מתאהבת מחדש אלא שהעבר ממשיך לחזור ולהציף למרות שאינה זוכרת אותו.
על המבנה של ״אולי בחיים אחרים״
הספר נפתח בפרק המתאר את ההתעוררות של איילת בבית החולים עד ההבנה כי עשור מחייה לא זכור לה.
מכאן ואילך כתובים הפרקים לסירוגין, פרק מחייה הנוכחיים ופרק המתאר את חייה באותו עשור אבוד.
פרקי ההווה כתובים בגוף ראשון. פרקי העבר, כתובים בגוף שלישי על ידי מספר יודע כל.
המבנה הזה מאפשר לנו הקוראים להבין דברים מעט לפני איילת ולחוש את המתח והרצון להגן עליה מפני מה שאינו ניתן לביטול.
יותר מכך לא אוכל להרחיב.
הכתיבה של מיכל צינמון-פירון יוצרת דמויות עגולות, מעוררות חמלה.
יש המון כאב בספר ועם זאת לא הרגשתי לרגע תחושת מועקה, אולי בזכות הכוח של הדמויות, אולי בזכות נימה קלילה של אופטימיות שנשבה בסופו.
הדימויים שלה רעננים והכתיבה מהודקת (וזו מחמאה גם לעורכת עלמה כהן ורדי)
זה ספר על אובדן זיכרון ואובדנים נוספים. בין היתר אובדן של חלומות או אשליות, אבל לא רק.
זה גם ספר על צמיחה מחדש, לאט, לא כמו באגדות או סרטים אמריקאיים, אבל יש גם קימה וחזרה לחיים.
זה ספר שמעלה את השאלה מהו זיכרון וכיצד הוא משפיע על הרגשות.
האם אובדן של זיכרון מנטרל את הכאב על מה שהיה לנו ואבד?
״אני לא מרגישה אובדן כי אני לא זוכרת את מה שאיבדתי, אבל זה חסר, ריק, תהום עצומה חסרת שפה וחסרת תחתית שכולה אפלה שחורה.״
הרבה תיאורי רגש של איילת מגיעים דרך הגוף ולא במקרה, זה ספר על הגוף שזוכר את מה שהמוח מוחק.
הגוף זוכר ומדבר.
״כאב חד של בגידה בין שכמותיי״
זה ספר על כאב, אבל גם ובעיקר על התמודדות. על חברות ואהבה, על הצורך לגונן שלפעמים דווקא הוא פוגע ומייצר כאב חדש.
הנה דוגמא למשפט נוסף שאהבתי:
״כאב אחד אינו ממסך כאב אחר״
בין אם מדובר על כאבים שונים של אותו אדם ובין אם מדובר על כך שאני יכולה להכיל את כאבו של האחר גם ככשלי פועם בתוכי.
זה משהו שאני מאוד מאמינה בו.
״אולי בחיים אחרים״ הוא ספר שנכנס לי ללב. אתמול במהלך נהיגה שמתי לב איך הדמויות שהשארתי בבית לקראת סיום הקריאה, עולות וממנתבות לי את המחשבות.
כשסיימתי לקרוא אותו, הוא הוסיף ללוות אותי, ויש לי הרגשה שהוא יוסיף עוד ללוות אותי זמן רב.
