מכירים את התחושה כשאתם קוראים שיר אותו כתב אדם שלא מכיר אתכם בכלל, ובכל זאת ההרגשה היא שהוא נכתב במיוחד אליכם ועליכם?
זה מה שקרה לי היום כשחיפשתי שיר לסופשבוע ופגשתי את שירו של גיורא פישר, מתוך ספרו ״אחרי זה״ בהוצאת עם עובד.
אנופלס
"כְּשֶׁהָיִיתִי בְּכִתָּה א׳
סִפְּרָה הַמּוֹרָה
עַל יִבּוּשׁ הַחוּלָה
שֶׁאֶת שְׁמוֹ-
כָּךְ אָמְרָה-
וַדַּאי
לֹא תַּצְלִיחוּ לִזְכֹּר
לַמְרוֹת שֶׁהַיַּתּוּשׁ
נֶעֱלַם מֵהָאָרֶץ
אֲנִי מַמְשִׁיךְ וּמַרְגִּישׁ
אֶת עֲקִיצָתוֹ בְּעֳרְפִּי
הַקָּשֶׁה.
אֶת הַכֹּחַ שֶׁנִּטְעַן בִּשְּׁרִירַי
בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמְרִים לִי
שֶׁוַּדָּאַי לֹא אַצְלִיחַ."
רק השבוע אמרתי לחברה: ״כל מה שאמרו לי שלא אצליח בו הפך לתחום המומחיות שלי, דווקא להוכיח שאני כן״
והנה בא שירו של גיורא פישר ואמר זאת יפה כל כך:
״הַכֹּחַ שֶׁנִּטְעַן בִּשְּׁרִירַי
בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמְרִים לִי
שֶׁוַּדָּאַי לֹא אַצְלִיחַ."
למזלי בחרתי בדרך הזו ולא רק שלא האמנתי למי שאמר שלא אצליח, גם הפכתי את האמירה הזו למנוע, לכוח שנטען בשרירי הנפש שלי.
אהבתי מאוד גם את המשחק ששיחק המשורר עם הביטוי קשה עורף. קשה עורף הוא עקשן, ביטוי עם קונוטציה שלילית, ואילו בשיר העורף הקשה הוא מיקומה של עקיצה שהפכה למקפצה.
נדמה לי שאת השיר הזה כדאי להגדיל ולתלות בכל בית בו גדל ילד, וגם בכל בית בו הילד גדל כבר ומוסיף לסחוב איתו עקיצה במקום להפוך אותה למקפצה.
סופשבוע של אמונות והצלחות לכולם
