טרגדיות לא תמיד מגיעות במימדי ענק. לעיתים טרגדיה היא השתלשלות של בחירות מוטעות, ברגע שהצעד הראשון נעשה, אין דרך חזרה, והתוצאה הטרגית מגיעה.
מבנה הטרגדיה היוונית הוא- היבריס, גאוות יתר, תחושה מופרזת של עליונות שמשבשת את שיקול הדעת של האדם
ההיבריס מוביל להמרטיה, שגיאה גורלית שאין ממנה דרך חזרה.
הצופה בהצגה עובר תהליך של קתרזיס, הוא מזדהה עם פחדי וכעסי הדמויות, ויחד עם זאת חש חמלה כלפי גורלן. בסוף המחזה, הסדר מושב אל כנו והצופה נשאר עם תחושת הזיכוך.
ספר הביכורים של אמיר זיו ״ארבעה אבות״ השאיר אותי מצד אחד עם תחושת הזיכוך הזו ומצד שני הסוף הפתוח מעורר בי סימני שאלה, וטוב שכך.
אבל , רגע, מה קפצתי לסוף? סדר שיהיה כאן…
מעט על העלילה של ״ארבעה ללא ספוילר:
העלילה מחולקת לשלוש עלילות אשר הקשר בינהן הולך ומתבהר במהלך הקריאה.
העלילה הראשונה מתרחשת ב1962.
היא מציגה חליפת מכתבים בין דייר ששולח מכתבי תלונה למחלקת ההנדסה בעיריית תל אביב, ובין הפקיד שעונה לו.
מה שמתחיל כהתכתבות רשמית הולך ומסתבך.
העלילה השניה עוסקת במשולש רומנטי 30 שנה מאוחר יותר.
גבר צעיר מגלה שאשתו מפרסמת שירי אהבה בשם בדוי, וכשהוא תוהה לפשר הדבר, הוא מגלה הרבה יותר מכפי שהיה רוצה לדעת. התוצאה, כמובן טרגית.
בעלילה האחרונה נערה בת 17 כותבת בלוג ובו היא משתפת את הגולשים בנסיבות שהביאו לכך שאיבדה את הוריה בשלבים שונים.
יותר מכך לא אוכל לגלות מחשש לספוליר.
כן אומר, שההיבריס של שתיים מהדמויות בספר הוא שאפשר לנהל חיים מקבילים, חיי שקר, מבלי שמישהו יגלה בסופו של דבר.
ואולי ההיבריס הוא שהאהבה/ התשוקה מצדיקה הכל?
כך או כך, מגיעה ההמרטיה בשלב מוקדם מאוד.
השגיאה נעשית ומנקודה זו ואילך הכאב מתגלגל ככדור שלג.
הכאב שלי כקוראת היה בעיקר על דמותה של הנערה.
היא היחידה מכל הדמויות שלא ניתנה לה זכות הבחירה, ובכל זאת שילמה את המחיר כמעט הכי גבוה מבין כולם.
ושוב, אני מזכירה, זו אמנם טרגדיה, אבל לא מדובר בספר שנושא סיפורי זוועה. נהפוך הוא-כוחו הגדול באיפוק.
הכתיבה של אמיר זיו סוחפת ומעוררת תחושת אמינות.
אחת הדרכים בהן נוצרת תחושה זו היא ההבדל בקולות השונים המספרים את העלילה.
כך לדוגמא, חליפת המכתבים הרשמיים מתאימה בדיוק לשפה שהיתה שגורה אז ובמיוחד במכתבים רשמיים.
כך גם הבלוג שכותבת הנערה משקף את התקופה והמדיה כמו גם את אופיה של הנערה המסויימת הזו בעקבות נסיבות חייה.
אם נחזור לטרגדיה היוונית, אולי הקתרזיס של הקורא נוצר דווקא מכך שבניגוד לאותה טרגדיה כאן לא האל/גורל אשם, אלא הדמויות שבחרו לפעול בדרך בה בחרו, ולכן, מרגיע את עצמו הקורא, בצורה לא מודעת, לי לא זה לא יקרה.
ויחד עם זאת אין שום מוסרנות צבועה או הטפת מוסר בספר, והמסר העמוק יותר בעיניי הוא דווקא- בני אנוש עושים טעויות, ומשלמים על כך, וזה מעורר חמלה.
המלצה שלי- תוסיפו אותו לרשימת הקריאה שלכם לקראת פסח. הוא ינקה לכם את הלב.
