״בחורף נביא רקפות״,ספרו של גל רגב הוא הספר הראשון שהצלחתי לקרוא מאז השבעה באוקטובר.
אילולא המצב, הייתי מסיימת אותו ביומיים לכל היותר.
מדובר בספר קטן במובן הטוב של המילה. ספר קאמרי.
שלוש דמויות, מיקום עיקרי אחד, התרחשויות קטנות, בעיקר פנימיות. וזה חלק מגדולתו.
מעט על העלילה של״בחורף נביא רקפות״ ללא ספוילר.
ילד בן שמונה, אשר שמו לא מוזכר, מתייתם בפתאומיות מאמו.
בבית, בכפר קרוב לים, נשארים רק הוא ואביו.
דמות נוספת בספר היא אלכסנדרה, חברתו לכיתה.
גם התקופה בה הסיפור מתרחש לא מוזכרת. נדמה שזו לא תקופה עכשווית, לפי רמזים כמו מאוור במקום מזגן, או בחינת סיום שם ייכשל בה יישאר כיתה.
בעיניי, העדר השמות ואזכור מדויק של התקופה, חכם מאד.
הקורא מתמקד בחוויה האנושית הגלובלית, של געגוע, אובדן ונחמה.
הספר נקרא ״בחורף נביא רקפות״ משום שזו הבטחה שנותן האב לבנו.
להביא לקבר של האם רקפות. האם אהבה מאד פרחים.
״ואתה יודע מה מעניין?הרקפות יישארו שם גם כשהקור יעבור,
הן יסתתרו בתוך האדמה בפקעות הקטנות שלהן,
ויחזרו לבקר אותה שוב בכל שנה בחורף״
על הכתיבה של גל רגב
אחד הדברים הקשים ביותר בכתיבה. הוא להביא את קולו של ילד קטן, בשפה ילדית אמינה ועם זאת במשלב לשוני ספרותי.
גל רגב עושה זאת בצורה מעוררת השתאות.
״אמא שלי איפה את כשאת לא נמצאת?״
בנוסף, הוא מצליח להביא גם את דמויותיהם של האב ואלכסנדרה, להבחין בין הקולות שלהם, ולגרום לקורא לאהוב את שלושתם. כך למשל כשהילד מחליק ונפצע, והאב מוזמן לחדר האחות שם הילד מטופל. (עוד סממן תקופתי. איפה יש היום אחות בבית הספר?)
״אבא אומר שפשוט החלקתי וזה קורה. הוא מתכופף לגובה שלי ובודק שאין לי סימנים של מכה או שריטה על הפנים. הוא מחזיק בעדינות בסנטר שלי וקצת מזיז אותו מצד לצד. זה עושה לי קצת דמעות בעיניים.
זה בטח קשה לו גם ככה עכשיו, היא אומרת, ועושה לאבא פנים כאלה של הצטערות. בטח לא קל לכם. היא מדביקה בסרט דביק את התחבושות הלבנות ומקרבת אליי צנצנת שקופה של עוגיות כדי שאבחר לי אחת לדרך.
אבא אומר שאין זמן טוב לקבל מכות, לא מהאדמה כשנופלים עליה ולא מהחיים כשהם נופלים עליך״
יש בספר לא מעט שיחות על געגוע, אין הכחשה או התעלמות מהכאב, לכאורה ספר עצוב.
אלא שבאופן מפתיע, הספר מלא נחמה.
בעיניי הסיבה לכך היא ש ״בחורף נביא רקפות״ שופע חמלה רוך ואהבת אדם.
בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו, תודה גל.
אני מצפה לספר הבא שלך.
הספר יצא בהוצאת ״שתיים״ בעריכת מירי רוזובסקי.
