״דבר מה נעלם״ שירים מתוך ספרה החדש של טלי וייס

״דבר מה נעלם״ הוא ספר שיריה השישי של טלי וייס. (הוצאת עמדה)

על ספרה הקודם ״ השעה היפה״ כתבתי כאן

כשהגיע אלי ״דבר מה נעלם״, האסתטיקה שלו היתה הדבר הראשון ששמתי לב אליו.

ראו בתמונה כמה הוא יפהפה. (עיצוב- צופיה הרבנד)

אסתטיקה היא אמצעי באמנות. לפעמים, כמו במקרה של שיריה של טלי וייס היא אורזת בצורה רכה כאב דוקר.

היא מאפשרת הן לקוראים והן לכותבים להניח פצעים כואבים קבל עם ועדה, מבלי שנרצה לברוח או לעצום עיניים.

מצאתי בשם הספר ״דבר מה נעלם״ , משמעות כפולה.

הכאב שהיה חזק מאוד מתחיל להעלם, ורק אז אפשר לשורר אותו, להתבונן עליו.

נעלם- גם במובן של תעלומה, משהו לא ברור שם, והכותבת מתבוננת בו, מנסה להבין מה היה, מה יהיה.

הנה השירים שבחרתי מתוכו.

דבר קטן

 
אֶגַּשׁ אֶל הַדָּבָר הַקָּטָן
אֵשֵׁב וְאַבִּיט בּוֹ בְּשֶׁקֶט
אֶלְחַשׁ אֵלָיו: פֶּצַע
אֵינְךָ חָזוּת הַכֹּל וְאַתָּה תַּחֲלִים
אֲנִי רוֹאָה אֶת זֶה קוֹרֶה
אֲנִי רוֹאָה
הַשָּׁמַיִם אֵינָם נוֹפְלִים
כְּשֶׁעָנָן אֶחָד מִתְפָּרֵק.

איכה

לִכְתֹּב בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה: אַיֶּכָּה
לִשְׁמֹעַ אֶת הַדְּמָמָה הָאֵינְסוֹפִית
עוֹטֶפֶת חֲלוֹמוֹת עֲדִינִים
לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יִקְרְסוּ הַחַיִּים
וְלֹא יִשָּׁכְחוּ מִלֵּב
 
דְּרוּשִׁים כֹּחוֹת שָׁמַיִם רַבִּים
לִרְאוֹת כִּי טוֹב

אני מצאתי בשיר הזה גם התכתבות עם ״השמיים שבתוכי״ של אתי הילסום

וגם כמובן עם התפילה והשיר המופלא של שולי רנד.

את השיר של טלי קראתי בשתי קריאות. האחת בו היא פונה לאותו אהוב שנעלם ותוהה אייה הוא

והשניה היא הפניה לכוח עליון או פנימי ותוהה איה הוא , ויחד עם זאת יודעת שהוא קיים.

ויתור

אֲנִי זוֹכֶרֶת יָמִים שֶׁל וִתּוּר עַל הַחֲלוֹמוֹת, חֹסֶר אוֹנִים מֻחְלָט מוּל מְצִיאוּת שֶׁלֹּא הִשְׁלַמְתִּי אִתָּהּ. וְהָיוּ אֵלּוּ יָמִים שֶׁל שִׁחְרוּר, עָצַרְתִּי הַכֹּל וְהִתְמַסַּרְתִּי לָאֵינוּת וְקִבַּלְתִּי אֶת הָעַצְבוּת כְּפִי שֶׁהִיא. לֹא נִסִּיתִי לְהִתְוַכֵּחַ עוֹד עִם הָעוֹלָם, אַף לֹא עִם עַצְמִי. הַיָּמִים נִפְרְשׂוּ לְלֹא סוֹף, לְלֹא תְּחוּשַׁת זְמַן וְיָכֹלְתִּי לִהְיוֹת בַּמַּצָּב הַזֶּה שָׁנִים אֲרֻכּוֹת וּבְכָל זֹאת מִישֶׁהוּ הוֹשִׁיט לִי יָד וְטִלְטֵל וְשָׁמַט וְשׁוּב טִלְטֵל וְשָׁמַט וְיָמִים אֲחֵרִים בָּאוּ אֵלַי לְנַחֲמֵנִי

הבחירה של טלי וייס לכתוב את השיר הזה בשורות ארוכות נכונה בעיניי. ההיבט הצורני מעביר את את אותה תחושה של בין שקיעה להתמסרות, תקופה ארוכה. כמו השורות. משהו שאין בו אחיזה, קצב לגאטו.

והנה מגיע הסוף האופטימי , המנחם.

אהבתי במיוחד את זה שלא אותו מישהו ניחם, אלא הימים הם שניחמו.

דבר מה נעלם והתוצאה היא שנמצא ספר שירים יפהפה.