״דלת מול דלת״ הוא ספרה הראשון למבוגרים של הדס ליבוביץ. (הוצאת ידיעות ספרים)
על ספרה השלישי לילדים ״ליבי״ כתבתי כאן
לחובבי השורה התחתונה אציין כבר עכשיו ״דלת מול דלת״ הוא ספר נהדר שהתענגתי בקריאתו במשך כמה שעות כמעט רצופות.
מעט על העלילה של ״דלת מול דלת״ ללא ספוילר:
בבנין משותף דלת מול דלת גרות שתי נשים, אוסי ורלי.
אוסי, אשת קריירה מצליחה, אמא לעידו בן השנה וחצי, בהריון שני בלתי צפוי, נשואה לאיתן, איש הייטק, אבא מסור בימים שהוא נמצא בארץ ולא בנסיעות עסקים.
רלי, אמא לארבעה ילדים, בת מתבגרת, ושלושה בנים, ויתרה מזמן על תכנונים ומראית עין של לוחות זמנים או שליטה. רוב היום היא נמצאת בטרנינג, מסתדרת עם כל מה שהחיים מזמנים לה בחיוך, שמסתיר יאוש.
רלי נשואה לעופר, גם הוא אבא מסור, כשהוא נמצא בבית. אלא שהוא מגיע רק בסופי שבוע, עופר הוא מח״ט אי שם בצפון.
מבחינה מסוימת רלי היתה פעם אוסי ואוסי מבועתת מהאפשרות שתהפוך לרלי.
אוסי מפוטרת מהעבודה, והבוס שלה אפילו לא מנסה להסתיר שהסיבה לפיטורים היא ההריון.
איתן בדיוק נמצא בחו״ל וכך כשהיא ממררת בבכי, מאבדת שליטה בניגוד לעקרונותיה היא פוגשת את רלי, והקשר ביניהן מתחיל.
אם נדמה לכן שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה, אתם טועים וצודקים בו זמנית.
למה הכוונה? תצטרכו לקרוא כדי לדעת.
בתוך כל זאת כשרלי עומדת בחלון ותוהה לאן נעלמו חייה מפעם והאם יחזרו אי פעם, עומד על המדרכה ממול שי סלע.
שי הוא נציג של חברה שרוצה לשכנע את הדיירים בבנין, לאשר פרוייקט של תמ״א 38. פרוייקט אשר, אם כל דיירי הבנין יאשרו, יגרור תקופה של שיפוצים ארוכים ובסופם כל בית יזכה בשדרוג- מרפסת שמש.
רלי, אשר ויתרה מזמן על חלומות גדולים, חולמת על מרפסת שמש.
כמו הד לוירג׳יניה וולף, אשר הבינה את חשיבות חדר משלה לכל אישה.
רלי רוצה מרפסת, אליה תוכל לברוח מדי פעם, להשאיר מאחור את קולות המריבות של הילדים ולנשום.
״את כל הרעש והריבים והבלגן והצעקות של בובספוג מהטלוויזיה לסגור מאחורי דלת זכוכית שקופה ולצאת קצת למרפסת- זו צריכה להיות זכותה הטבעית של כל אמא בישראל, לא?״
הסצנה הזו היא דוגמא נהדרת לכשרון של הדס ליבוביץ.
היא לוקחת סיטואציה כל כך מוכרת ומצליחה להראות אותה מזוית מקורית.
היא מכניסה לאותה סיטואציה גם כאב וחמלה וגם הומור. שכן הציטוט הזה לקוח מתוך סצנה שבה נעמדת רלי בגינת השעשועים, מול שתי אימהות, ומתוך דמעות מדברת על חלום המרפסת. ומייד אחר כך מוסיפה המספרת ואומרת:
״כמעט אפשר היה לצפות למחיאות כפיים סוערות בסופו, אם רק היתה רלי טורחת לעמוד על במה עם מיקרופון לפתוח במילים:׳ איי האב א דרים׳. אבל אף אחד לא מוחא כפיים לאימהות״
הדמויות של הדס לייבוביץ עגולות כולן. בכל פעם שהיא היתה עלולה ליפול למלכודת הסטיגמות היא נמנעת מכך.
תורם לכך המבנה החכם של הספר, אשר מספר את הסיפור פעם מנקודת המבט של רלי ופעם של אוסי, ותמיד בגוף שלישי.
וכך תמונה משלימה תמונה, באופן טבעי, כמו בחיים. שהרי ידוע שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
זה המקום גם לציין את העריכה המצוינת של מיכל חירותי.
אין מילה אחת מיותרת בספר , המינונים מדויקים. גם של הומור לצד עצב קל, גם של עומק מול קלילות.
״דלת מול דלת״ מעלה דילמות ושאלות על אימהות, נשיות ופמינזם מהו, על קונסטלציה משפחתית ועל האפשרות או השאיפה לשלוט בחיינו.
מילה לקוראיי הגברים. אל דאגה, גם אתם יוצאים בסדר גמור בספר:)
זה לא גברים נגד נשים.
בכלל זה לא ספר של נגד. הוא בעד, בעד חלומות, ועצירה, וחזרה לפעולה ובמיוחד בעד החיים ואהבה.
מותק של ספר!
