״הבוקר בא תמיד״ הוא ספר ביכוריה של שיבטה טויו. הוא יצא לאור כשהיא היתה בת תשעים ושמונה.
הרי לכם ההוכחה שלעולם לא מאוחר מדי.
שיבטה החלה לכתוב שירה לאחר שחצתה את גיל תשעים.
היא מספרת על כך בשיר הבא.
אני
הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה
אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים
מֵאָז, בְּכָל יוֹם
יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת
גּוּפִי רָזָה וְקָטָן
אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת
לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים
אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת
אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ
וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים
"אָמַרְתְּ אֶת זֶה יָפֶה"
מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם
וַאֲנִי שְׂמֵחָה עַל כָּךְ
וְיֵשׁ לִי כּוֹחַ לְהַמְשִׁיךְ
זהו ספרון קטן שיצא בהוצאת לוקוס, בתרגומו של איתן בולוקן.
הוא נקרא ״הבוקר בא תמיד״, בעקבות שורה מתוך אחד משיריה, ומשפט שהיא נהגה להזכיר לעצמה ולסובבים אותה ברגעים קשים.
לכאורה, מה החידוש? הבוקר אכן בא תמיד, כולנו יודעים זאת. אך למעשה, ברגעים קשים קל לשכוח זאת ולשקוע בתוך הקושי, בעיקר כשאת מתקרבת לגיל מאה ובודדה.
במחשבה שניה, דווקא הצעירים נוטים לשכוח זאת. ניסיון החיים שלנו המבוגרים הוא שמאפשר לנו להתגבר ולדעת שהכל זמני, ולא משנה כמה חשוך הלילה, הבוקר בא תמיד.
על פי עדותה שלה, הן בשיריה והן באחרית הדבר בספר, שירתה של שיבטה היוותה עבורה מקור נחמה ומשמעות.
המחמאות שקיבלה הן חלק ממה שאיפשר לה להרגיש עדיין שייכת ולא בודדה, אך בעיניי, חשובה מכך היא העובדה שכתיבתה שימרה את יכולתה לראות ללב האנשים, לשמוע את רחש הרוח ולשמור את פיה מלא חיים.
חלק מהשירים בספר לא היו מתפרסמים לדעתי לולא הנסיבות הכה מיוחדות של גילה. בכל זאת רוב כותבי ספר הביכורים צעירים ממנה בעשרות שנים…
יחד עם זאת יש בספר לא מעט שירים מרגשים טובים בלי קשר לגילה. חלקם עוסק בגיל, כמו השיר שציטטתי כאן למעלה.
אחרים עוסקים בנושאים המעסיקים את כולנו, הפחד מבדידות, הצמא לאהבה, שמחת הזיכרונות הנעימים ועוד.
את אחד השירים האלה, אני שומרת לאחד השבועות הקרובים:)
אחת השורות שהדמיעה אותי נכתבה דווקא באחרית הדבר. היא כתובה גם באחד השירים, אבל דווקא באחרית הדבר כשהיא מנותקת מהשיר ריגשה אותי מאוד.
זוהי השורה האחרונה בספר:
״כבר עשרים שנה שאני גרה לבד- ואני חיה בכל ליבי.״
החלק השני של המשפט, הוא בדיוק מה שאני מאחלת לעצמי וכל אחד מכם- לחיות מכל הלב.
סופשבוע נפלא לכולם.
