״החיים החדשים של סבא נפוליאון״, ספרו של הסופר הצרפתי פסקל רוטר, הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית.(תרגמה מיכל אסייג. הוצאת הכורסא)
אני מקווה שלא האחרון.
קראתי אותו ברצף במשך כמה שעות. חייכתי, דמעתי, צחקתי, הרהרתי ובעיקר הרגשתי את האהבה.
״החיים החדשים של סבא נפוליאון״ הוא סיפור על סבא מיוחד במינו בשם נפולאון.
כשמו כן הוא:)
בגיל שמונים וחמש מחליט סבא נפוליאון שהוא רוצה לפתוח דף חדש בחייו ומתגרש מאשתו, אשר שמה, תאמינו או לא, ז׳וזפין.
נפולאון, מתאגרף לשעבר, יוצא לקרב האחרון בחייו, הקרב כנגד הזיקנה.
הוא נאבק בבנו אותו הוא מכנה ״חילזון רכרוכי״, בממסד הרפואי, ובעיקר בגופו.
בעל הברית שלו הוא לאונר, נכדו בן העשר.
לשניים מערכת יחסים מלאת אהבה כצפוי בין סב ונכדו, והרבה מעבר לכך.
לרוב נדמה כי הנכד הוא הבוגר בין השניים.
יש להם שפה פרטית משלהם. הם מדברים בינהם מדי פעם אספרנטו, חולקים סודות והומור.
אט אט מדרדר מצבו הרפואי של נפוליאון ולאונר הוא היחיד שעדיין רואה בו גיבור.
ליבו נשבר כשהוא מתחיל לגלות את הסדקים, אבל בפרפרזה על שירו של לאונרד כהן, דרך הסדקים האלה חודרת האנושיות במיטבה.
כמו שאומרת אמו של לאונר:
״כל דבר שהוא שביר הוא יפה״
הסיפור מסופר בקולו של לאונר, ולעיתים התובנות נדמות קצת בוגרות מכדי שילד בן עשר יוכל להגיע אליהן.
יחד עם זאת זה לא פגם כלל בהנאתי מהספר.
אם נדמה לכם שהספר עצוב אתם טועים. יש בו רגעים עצובים, אבל יש בו גם לא מעט הומור, תובנות מעניינות ושפע של חמלה.
מבחינה זו, ואולי גם בשל היותו צרפתי, הזכיר לי ״החיים החדשים של סבא נפוליאון״ את הסרט הנפלא ״מחוברים לחיים״
בצילום למעלה לצד הספר, סבא שלי ואני. הוא לא היה מתאגרף, ובכלל במרבית הדברים היה שונה לחלוטין מסבא נפולאון, אבל הוא גרם לי להרגיש נפלא, כמו שנפוליאון גרם ללאונר.
והגעגוע שעדיין קיים, היום הוא בעיקר זיכרון מתוק.
