״היינו בני המזל״, ספרה של ג׳ורג׳יה האנטר(הוצאת מטר) הוא אמנם ספר שמתאר את קורותיה של משפחה יהודית בפולין, במהלך מלחמת העולם השניה, אבל הוא לא ספר שואה אופייני.
יותר מכל יש בו ניסים ואהבה והרוח האנושית שורה עליו בעוצמה רכה.
הסיפור הזה הוא סיפורה האמיתי של משפחתה של הכותבת, ואילולא היה סיפור אמיתי, כנראה שהיה נחשב ללא אמין.
זהו סיפורה הלא יאומן של משפחה יהודית מפולין. זוג הורים, חמישה ילדים, בני זוג, ונכדה אחת.
אלה היו בני המשפחה בתחילת המלחמה, ובדרך נס שמקנה לספר את שמו, ״היינו בני המזל״, אלה היו גם בני המשפחה בסופה.
כולם שרדו!
לכאורה מתבקש לומר ״מה? זה לא הגיוני, לא סביר״ אפילו הסטטיסטיקה מוחה בקול.
אלא שכאמור, זו המציאות, ובמקרה הזה ההתעלות שלה על הדמיון היא לטובה.
״היינו בני המזל״ כך אמרה פליציה, זו שהיתה הנכדה היחידה במשפחה בתחילת המלחמה, לג׳ורג׳יה האנטר, עשרות שנים לאחר המלחמה, כשזו מגלה במקרה את סיפורה של משפחתה.
״היינו בני המזל״ כי נשארו בחיים, בהרכב כמעט מלא( המשפחות של בני הזוג נרצחו כולן) וזכו להתאחד ולהקים מחדש את המשפחות ולהרחיב אותן.
איך קרה הנס הזה?
התשובה היא שהוא שרשרת של ניסים שזורים זה בזה.
לעיתים הניסים האלה קרויים שכנים שהם אנשים טובים, לעיתים מדובר בתושייה וחוכמה של מי שנמצא קרוב כל כך למוות עד שהיצירתיות פורצת ממנו.
כך למשל מזייף אדם עורלה, ומשכנע כי אינו יהודי.
לעיתים מדובר ביצרים אימהיים כמעט חייתים, לעיתים ביכולת להתנגד לכל יצר אימהי כדי לעשות מה שנדרש להצלת הילד.( אני יודעת, זה נשמע משפט לא הגיוני, כשתקראו את הספר תבינו.)
והרבה מאוד פעמים מדובר במה שאדם מאמין יכנה השגחה עליונה ואחרים יכנו מזל.
הקוראים של הספר הזה לא יחיו באשליות, ברור לחלוטין שגם ״בני המזל״ עברו שנים מסויטות ברמה בלתי נתפסת.
הם גם לא יחיו באשליות לגבי היותה של הרוח האנושית אכזרית עד טירוף לא פעם, אבל יותר מהכל הקורא יתחבר לרוח האנשוית החיובית. זו שגורמת לאנשים לסכן את עצמם כדי להציל אדם אחר, לעיתים אדם זר.
זו שגורמת לאישה צעירה ומפונקת לגלות בעצמה כוחות על ולהציל פעם אחר פעם את עצמה ואת משפחתה.
וזו שמאפשרת להם גם להמשיך ולחזור לחיים לאחר שנפשם מתה פעם אחר פעם.
למרות שאי אפשר שלא לחשוב כמה נדיר הסיפור הזה, הדמעות שזלגו ממני בקריאה, היו בעיקר במקומות ההקלה.
לא דמעות כאב היו כאן, אלא התרגשות.
