״היפומאניה״ הוא מושג רפואי מתחום בריאות הנפש, קצת פחות מוכר ממאניה-דיפרסיה.
״היפומאניה״ הוא גם שם ספרה הרביעי של מגי אוצרי.
ספר משובח, עצוב ומפוכח כל כך, עד שלא הצלחתי להניח אותו מהיד, גם כשהרגשתי צורך לעצור.
״מעט על העלילה של ״היפומאניה״ ללא ספוילר
הסיפור מתרחש בשנת 2000.
נערה בת שמונה עשרה, אשר שמה נודע לנו רק לקראת סוף הספר, בורחת מהמחלקה הסגורה בבית החולים לחולי נפש.
היא הגיעה לשם אחרי אירוע שבגללו היתה עלולה להישלח לכלא.
עכשיו היא נוסעת לפגוש בחור אשר פעם הציל את חייה ומקווה שיציל אותה שוב.
חברתה הטובה מימי התיכון, רינת, מצטרפת אליה.
״היפומאניה״ מסופר כמונולוג של אותה נערה. תוך כדי המונולוג הקוראים נחשפים לאירועים שהביאו אותה לאשפוז, החל מימי התיכון, ולמצבה הרפואי הנוכחי.
על הכתיבה של מגי אוצרי
מגי אוצרי מהפנטת בכתיבתה.
הקול של הנערה המספרת צלול וחד כל כך, עד שזה כואב בגוף. עד שאני מרגישה שאני מכירה אותה. עד שאני רוצה לברוח ולא מסוגלת. רוצה לבקש ממנה סליחה ולא יודעת על מה.
היא נערה אינטליגנטית ברמה יוצאת דופן ממש, עמוקה, רגישה, ומאד לא בריאה.
היא כועסת מאד, ובצדק. ועם זאת הדמות שלה עגולה כל כך עד שניתן להבין למה מעטים כל כך האנשים שאוהבים אותה.
היא כמו אפרוח עדין עטוף בקוצים רעילים של דורבן.
גם שאר הדמויות בספר כתובות היטב. כולן, כולל דמויות המשנה.
כולל ההורים, אשר היותם דמויות משניות כל כך מעיד עליהם לא פחות ממה שהנערה כן מספרת עליהם.
הנערה אוהבת מאד מוזיקה.
למעשה, פרט לרינת, המוזיקה היא חברתה היחידה ולאורך כל הספר שזורים שירים. היא כותבת באחד המשפטים ״המוזיקה היתה חקוקה לו בלב״ והמוזיקה חקוקה בספר ״היפומאניה״
(והנה הצעה למהדורה הבאה- לצרף קישור לפלייליסט בספוטיפיי)
הציטוט הבא מעיד הן על הכתיבה של אוצרי והן על הנערה המיוחדת.
שימו לב לשפה, ליכולת ההבחנה ולפילטר העצוב והמריר דרכו היא רואה את העולם.
ההורים שלי נסעו איתנו לתל אביב רק פעם אחת, באיזו חופשת חנוכה. הם לקחו אותנו ללונה פארק,
וזה היה המקום הכי עמוס הבטחות לא ממומשות שהייתי בו בחיים שלי.
פרצופים מבוגרים מתכרכמים על רקע של מוזיקה קצבית ועליזה.
דוכנים עם מוכרנים עייפים שנעו באופן מוכני, סופגים בהכנעה שפחתית נזיפות
מלקוחות כעוסים על איך זה שהתור לא זז. ילדים שבוכים שיקנו להם צמר גפן מתוק בזמן שההורים שלהם מתעלמים במפגיע וממשיכים ללכת, ואז מסתובבים וצועקים מול כולם שאם הם לא מפסיקים לבכות מיד אז הולכים הביתה.״
״היפומאניה״ בודק את השאלה מה שפוי ומה לא. והרי נורמלי נגזר מהמילה נורמה, שהיא עניין סטטיסטי,
תלוי תקופה ותרבות. ומה שהיום נחשב התנהגות שפויה ואף מתבקשת היה פעם עילה להסתכלות עקומה והרחקה מהחברה.
״לא להגיד את הדברים האלה אף פעם. לא להתפשט לחלוטין אף פעם.
לעולם לא לחשוף את כל האמת. לעולם לא להיות לגמרי פגיעה. כי זה מה שזה אומר –
להיות מבוגרת. כי זה מה שזה אומר – לא להיות משוגעת.״
הוא בודק גם עד כמה השפעת אירועים מסויימים, נקודתיים או מתמשכים(כמו הורים מנוכרים) הם הגורמים לבעיות נפשיות. ואולי זו שאלת הביצה והתרנגולת.
הוא מתייחס גם לכשלונה של המערכת לראות את הפרט. כל כך הרבה דמויות בספר חוו עוולות מתמשכות, ואף אחד לא ראה ולא הציל אותן.
״היפומאניה״ הוא בהחלט לא ספר אסקפיסטי. הוא פשוט ספר מעולה.
