״והיום איננו כלה״, ספרו של צ׳ינגיס אייטמטוב, יצא לאור בעברית לראשונה (בהוצאת עם עובד) מעט לפני לידת ילדיי, וכשהייתי מורה צעירה.
זו הסיבה ככל הנראה לכך שהוא חמק ממני. הייתי עסוקה בתקופה מסויימת בקריאת ״הורים וילדים״, ״מעשה בחמישה בלונים״ והוראות להכנת דייסה…
אבל, כנראה שנכון מה שאומרים וכל דבר מתרחש בזמן הנכון.
אין לי ספק שהיום, יכולת ההנאה שלי מספר משובח ומורכב כמו ״והיום איננו כלה״, גדולה בהרבה מאשר לפני שני עשורים.
מעט על העלילה של ״והיום איננו כלה״
בלב לבה של ערבה בקזחסטן ישנו ישוב קטן, בן שמונה בתים בסך הכל.
אלה הם בתיהם של פועלי המסילה ומעתיקי הפסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות.
באחד הימים נפטר קזנגפ, האיש הכי זקן ביישוב.
חברו הטוב ביותר,ידיגיי, מבקש לקבור אותו בבית קברות עתיק, במרחק שלושים קלומטר משם.
הוא יוצא בראש שיירה קטנה ומוזרה, הכוללת בין היתר אותו עצמו, גמל, כלב, בנו העירוני של המת, וחתנו השיכור של המת.
המסע הזה אורך יום שלם. במהלך היום הזה נזכר ידגיי בכל הקורות אותו ואת חברו במשך עשרות שנותיהם המשותפות.
אולי אתם תוהים עכשיו, מה כבר יכול לקרות בישובנידח וקטנטן כל כך. המון!
היריעה שחובק ״והיום איננו כלה״ כוללת סיפורי אהבה, נאמנות ובגידה, חברות מהסוג הנדיר, התמודדות עם משטרים עריצים ועם פגעי הטבע, מלחמות ומחירן ועוד ועוד.
למעשה במהלך אותו יום שלא כלה אנו חווים חיים מלאים, מסעירים, כואבים ומעל לכל אנושיים.
״והיום איננו כלה״ הוא ללא ספק אחד הספרים המשובחים ביותר שקראתי אי פעם.
הוא גרם לי לדמוע לא מעט.
הדמעות הראשונות היו דווקא דמעות שנגרמו מהתרגשות ולא מכאב. הן הופיעו כבר בעמוד העשירי. כאשר ידגיי מבחין לפתע בזקנתה של אשתו. התיאור הזה גרם לי לדמוע. כמה יופי יש באהבה הזו:
״אבל קודם ששמע מפיה את הדבר שכבר ניחש, נצבט בו ליבו מרחמים עליה עצמה. נשימתה היתה קצרה וכבדה, ויצאה ניחרת ושורקנית מחזה, וכתפיה הצמוקות עלו וירדו בחזקה.
באור החשמל החזק בצריף הלבן הקטן של רשות- הרכבות הובלטו פתאום הקמטים החרושים על לחייה הכהות המכחילות של אוקובאלה- לפנים היתה לפניה שחימות הדגן, ועיניה זהרו בזוהר שחור תמיד. ועקמומיות זו של פיה- ראיה חיה זו שגם אשה שהולכת וכלה קצבת שנות נשיותה, אסור שתהיה בלי שיניים. מזמן היה צריך לקחת אותה אל התחנה הקרובה שיתקינו לה שיניים תותבות של מתכת- זקנים ונערים הולכים היום בשיניים שכאלה. והשיער הלבן הזה צונח לה מן המטפחת על פניה. ׳כמה זקנת, חביבתי שלי׳ אומר בלבו ונמלא אשמה. ועם זה התחזקה בו אותה הכרת טובה חרישית על כל מה שעברו יחד שנים ארוכות.״
והם אכן מתמודדים יחד, בדגש על יחד, בזירות לא מעטות.
התמודדות עם הטבע
ערבות קזחסטן מזמנות את החום הבלתי אפשרי וגם את הכפור המקפיא., גשמים וסופות שלגים.
תיאורי הטבע של אייטמטוב נפלאים ביותר, הם לא רק גורמים לקורא לראות את המתרחש כמו בסרט, אלא יוצרים תחושה של תלת מימד ומערבים את כל החושים.
וזה הזמן לשבח גם את עבודת התרגום של דינה מרקון ואמציה פורת. השניי הצליחו לשמר את אווירת הספר המקומית מחד, ולהנגיש אותו כטקסט קולח לקורא הישראלי מאידך.
התמודדות עם נזקי המלחמה
זהו אחד הנושאים החשובים שהספר מעלה. ידגיי עצמו הגיע אל היישוב המנותק והנידח כאחת ההשלכות של המלחמה.
בספר אמנם לא צויין במפורש המונח ״הלם קרב״ אך ידגיי סובל מפגיעה נפשית כתוצאה מהלחימה וכדי להתאושש הוא זקוק למקום שקט ומנותק.
מחירה האיום של המלחמה הוא הרבה יותר מהמובן מאליו. אין מדובר רק בהרוגים ובפצועים.
״והיום איננו כלה״ יוצר תמונה של אדוות ההרס שמשאירות אחריהן מלחמות.
ידגיי הוא המקרה הקל שבהם.
אחד מחבריו הקרובים הגיע ליישוב לאחר שגורש מכל מקום אחר בו חי. מדוע? משום שנפל בשבי היוגוסלבי במלחמה.
זהו חטאו ועל כך הוא משלם במחיר יקר ביותר שוב ושוב.
כן, המדינה ששולחת חיילים לקרב, מעדיפה אותם מתים על שבויים.
שבוי בתקופתו של סטלין= בוגד בפוטנציה.
קל מאוד לברוח להתבוננות שמדברת על סטלין. זה שם, רחוק, היה ונגמר. אלא שהספר הרבה יותר עמוק מכך.
״והיום איננו כלה״ משלב בתוכו אגדות קזחיות, בין היתר על ג׳ינגיס חאן, ועל אם שנהרגה על ידי בנה, לאחר ששוביו גרמו לו לאבד את שפיותו וזהותו.
הוא משלב גם עלילת משנה על ספינת חלל אליה נשלחים נציגי ברית המועצות וארצות הברית. הם מגלים חיים על כוכב בשם בת- יער.
מדובר בכוכב ידידותי המעוניין ליצור קשר עם אנשי כדור הארץ, הנציגים מתלהבים ורואים את האפשרויות הגלומות בשיתוף פעולה כזה.
אך למדינות הגיון משל עצמן.
המשותף לג׳ינגיס חאן, סטלין, ארצות הברית וברית המועצות של עשרות שנים לאחר סטלין הוא בעיניי החלק הכואב ביותר בספר הזה.
המסר הזה של הספר שאי אפשר להתחמק ממנו, המטריד ואף מייסר הוא שבסופו של דבר כולנו כלי משחק בלוח של הממסד.
ג׳ינגיס חאן, שאסר על נשים ללדת כל עוד לא יסיים את כיבושיו, ולא היסס להוציא להורג אישה שהעזה להרות וללדת, הוא רק הסמן הקיצון.
לא מספיק השתנה מאז, לפחות לפי אייטמטוב.
אנשי החלל האמריקאים ורוסיים מוקרבים ללא היסוס.
הם נידונים לניתוק מכדור הארץ על עצם העזתם להיפתח לאפשרות של שיתוף פעולה עם הכוכב האחר.
אלה אותם אנשים שנשלחו לשם על ידי המדינות.
בדיוק כשם שהשבוי נשלח למלחמה על ידי המדינה.
״מה נעלה יותר מטובת המדינה. יש הסבורים שחיי אדם הם ערך עליון. איזו תמימות משוועת!
המדינה היא תנור ענקי, וחיי אדם הם עצי ההסקה שלו. שאם לא כן יכבה התנור ויעשן ולא יהיה בו צורך עוד. אבל בני אדם אינם יכולים להתקיים בלי מדינה. הם-הם המעלים את עצמם על המוקד. והמסיקים חייבים לספק עצים להסקה. על זה העולם עומד.״
הסיפור עם מעבורת החלל ממחיש איך פחד מזרים משתק ומוביל לסגירות בכל מחיר. מוכר לכם?
יכולתי לכתוב עוד ועוד על הספר הזה, שיש בו עוד ועוד.
אני בטוחה שאחזור אליו, ואני בטוחה שאמצא בו שכבות נוספות.
בינתיים רק עוד ציטוט אחד:
״בחיים כל דבר יכול להיות מאורע היסטורי, לכשתרצה. אבל לנו יש עניין לא בשאלה מה היה ולא בשאלה איך היה. העיקר הוא לצייר את העבר, בעל פה ובוודאי ובוודאי בכתב, לפי צורך השעה, כנדרש לנו עכשיו.
כל מה שאינו לטובתנו עכשיו, בהווה, ראוי שלא להזכיר אותו. ואם אתה לא דבק בכללים האלה, זה נחשב לך לפעילות עויינת.״
וגם על זה אני שואלת- מוכר לכם?
לסיכום, ״והיום איננו כלה״ כתוב נפלא, והוא ספר חשוב מאוד. הלוואי שכל אדם יקרא אותו וילמד ממנו, משהו אחד לפחות.
