״כל רגע כל דקה״, ספרה הראשון של ענת גוטמן(הוצאת ״שתים״ עריכה – מירי רוזובסקי) הוא אחד הספרים המיוחדים שקראתי לאחרונה. הוא נגע בי עמוקות ואיתגר אותי בו זמנית.
״כל רגע כל דקה״ פורש בפנינו סיפור של אהבה עצומה ואובדן לא פחות עצום. אובדן שלא כרוך במוות פיזי, אבל מכל בחינה אחרת זהו מוות.
מעט על העלילה של ״כל רגע כל דקה״ ללא ספוילר
אורי, צלמת, נשואה לאישה ואם לשני ילדים קטנים מכירה בסדנה את תמר, מתנחלת דתיה, נשואה לגבר ואם לשישה ילדים.
בין השתיים מתלקחת אהבה עצומה, אבל כשהסדנה מסתיימת תמר נבהלת ומסיימת את הקשר באופן חד צדדי.
היא פוחדת לאבד את כל מה שיש לה ובעיקר את עצמה.
אורי לא מקבלת את האובדן הזה, והיא יוצאת למסע ברחבי הארץ על גבי האופנוע שלה.
המסע הזה נמשך חודשים רבים. אבל היא לא עוזבת את משפחתה. היא חוזרת כל יום, ולמחרת נוסעת שוב.
היא נוכחת נפקדת במשפחתה. מספרת סיפורים לפני השינה, לוקחת את הילדים לגינה, נכנסת בלילה למיטה הזוגית.
אבל כמו שמאיה אומרת לה, הם כמו הורים גרושים שמתמסרים בילדים.
אורי מתרצת את העניין בכך שהיא מצלמת סדרת צילומים לתערוכה. דבר שנכון בחלקו, אבל היא בעיקר עסוקה במסע הפנימי שבו היא כותבת לתמר.
מאחר ותמר ביקשה ממנה לא לכתוב לה היא לא שולחת את המכתבים.
היא כותבת את המכתבים האלה כדי לעבד לעצמה את האבל וכדי להבין מה קרה בעצם.
היא לא כועסת על תמר. היא אפילו מבינה וממשיכה לאהוב אותה.
אבל היא לא יודעת איך להמשיך לחיות עם אהבה גדולה שנגדעה חד צדדית.
להינטש, תמרי, זה להיעזב בידי היקר לך ביותר, להסתדר, לבד, עם היעדרו.”
“אני רוצה רק לאהוב אותך, ואת לא מרשה, ומה אעשה עכשיו עם כל האהבה שלי אותך.”
אורי מתחילה לכתוב ללא ציון התאריך ובהמשך מציינת לא רק את התאריך אלא גם את השעות. למרות שהיא מבינה שהמכתבים מיועדים לעצמה בלבד.
הסיבה לכך היא שאורי מרגישה שהיא חייבת לעשות סדר שיאפשר לה לזכור כל הזמן את עולמה החיצוני.
וזאת לאחר שהכאוס בזה הפנימי משתלט והיא שוכחת לחלוטין מפגישת עבודה חשובה ומהצורך לאסוף את ילדיה מהגן.
על הכתיבה המיוחדת של ענת גוטמן
אורי לא פעם מתחילה מכתב חדש בתאריך אחר עם מילת קישור, למשל מהמילה שאם. ברור לחלוטין שזו לא שגיאה, אלא ההוכחה לזה שכל המונולוג הזה הוא חלק ממונולוג פנימי.
אין לו חוקים של לשון או של רצף שמתחשב בנמען. כמו הילדים הצעירים שמדברים וממשיכים בקול רם מחשבה שעברה להם בראש.
הכתיבה של ענת גוטמן פואטית ורוחנית מאד.
קשה לי לשייך את ״כל רגע כל דקה״ לסוגה מסוימת. הוא שובר את כל הכללים ויוצר כללים משלו.
למען הסר ספק- ענת גוטמן נאמנה מאד לכללים שיצרה כאן, ולא יכולתי להתיק את העיניים מהטקסט, ולא רק כי רציתי לדעת מה יקרה בסוף.
לא היה לי קל לקרוא אותו בהתחלה מאחר הייתי שבויה בכללי הקונספציה.
לא הבנתי בוודאות מה היה במציאות ומתואר כזיכרון, מה קורה כרגע, ואולי אלה בכלל חזיונות או מאוויים של אורי.
אבל כששחררתי את הצורך להבין, והחלטתי לקרוא אותו כמו שירה. גיליתי את החוכמה הטמונה בו ואת מהלכי הנפש של אורי. למשל הפסקה הבאה:
״לא עכשיו, לא איתך. כי איתך אהובה אני מהגרת מעצמי, אותו עצמי שבו מאיה כלולה, והילדים, והבית הזה שבניתי בציפורניים, שאני, תמרי, בתים אני מתוכנתת רק לפוצץ, כמו היחידה הזאת שמעיפה אותם באוויר בכפרים הערבים לידכם אחרי פיגוע, באלו של המחבלים מהיישוב שלך הם לא נוגעים, ובכל פעם שנסענו לבחור שטיח לחדר הילדים או כשהספה היתה קרועה כל כך וכבר היינו חייבים להחליף אותה, וכשהידית של הסיר האחד שלנו נשברה, הייתי גוררת את עצמי לחנויות האלו כמו נידון למוות, ובין המדפים חיפשתי פריטים שיהיו כמה שיותר רחוקים מהצורה המקורית שלהם. סיר שנראה כמו משפך, שטיח שהוא מטלית דקה ורחבה, ובמקום ספה קנינו שש כריות וזרקנו אותן על מחצלת קש צבועה, שרק לא ייראה כמו משהו שמזכיר בית.”
יש לי חולשה לסיפורים בהם הדמות הראשית היא צלמת. בתנאי שהם מתייחסים למהו הצילום. לנפש הצלם ולא לטכניקה בלבד. ״כל רגע כל דקה״ הוא בהחלט כזה.
אורי נגעה בי עמוקות ועוררה בי מנעד של רגשות.
מעצב וחמלה, רצון לחבק אותה, ועד כעס בחלק מהזמן. זה מה שכתיבה טובה עושה. היא לא משאירה אותי אדישה.
היא ממשיכה לכתוב לתמר גם כשהיא מבינה שזה לא יקרה בינהן.(זה לא ספוילר) זה ברור כמעט מההתחלה ולאורך כל הספר).
“ומתוך זה אני מבינה גם, תמרי, מה זה לוותר על האחר. שעליו לוותר זה להפסיק לכמוה אל איזה דבר שזיהית בו, בהבנה שאת הדבר הזה, הנכסף, הוא כבר לעולם לא ייתן לך.״
ואם נדמה לכם שזהו משפט הסיום, זו אפילו לא אמצע הדרך. היא ממשיכה להאמין שהאהבה ביניהן מוסיפה להתקיים, גם אם מתקיימת בפועל רק אצלה.
היא ממשיכה לאהוב אותה באותה עוצמה, ולהאמין שבניגוד לשיר הידוע, אהבה היא לא בהכרח שיר לשניים.
מה קורה בהמשך, את זה כבר לא אגלה לכם כמובן.
ואם כבר הזכרתי שיר, לאורך הספר כולו שזורה מוזיקה וממש מתבקש ליצור לו פלייליסט בספוטיפיי.
״כל רגע כל דקה״ השאיר אותי עם עצב תהומי לזמן רב ומשפט הסיום הפתיע אותי במיוחד.
הספר מסתיים במילים ״סוף ספר ראשון״ וההסבר לכך הוא שזהו הראשון מתוך טרילוגיה מתוכננת.
האם יהיה המשך לאהבה בין תמר לאורי או אולי ההצצות המרומזות שקיבלנו לבתים בהן גדלו השתיים יהיו הפעם הנושא העיקרי? נחכה בסבלנות.
