״מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים״ -על ספרה המכשף של לזלי ננקה ארימה

״מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים״ הוא ספרה הראשון של לזלי ננקה ארימה, ואני כל כך מקווה שהיא תכתוב עוד ספרים והם יתורגמו לעברית!

מהרגע הראשון שהספר נפל לידיי( אם כי לא מהשמיים…) הוא משך את תשומת לבי, השם המסקרן (שעוד נגיע אליו) והעטיפה הכל כך מזמינה, מעוררת שאלות, מיהו הגבר? האם בובת החייטים שהבחורה אוחזת בידה האחת, או אולי בובת החוטים הקורסת על הרצפה ואחוזה בידה השניה?

ולמה הבגד שלובשת הבחורה נראה כמו גופים גאומטריים משיעורי מתמטיקה?

לכל השאלות יש תשובות בסיפור שעל שמו קרוי הספר.

״מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים״ הוא אוסף של סיפורים קצרים וממש כמו ששם הספר ועטיפתו משכו אותי אליו כך שאבו אותי הסיפורים.

לזלי ננקה ארימה נולדה בבריטניה, אך גדלה בה ובניגריה. כיום היא מתגוררת בארצות הברית.

כל הדמויות בסיפורים הן תוצר של השילוב הזה בין ניגריה לארצות הברית.

כל הדמויות הראשיות הן נשים, לרוב אמהות ובנות.

לרוב אני לא נוהגת לצטט מבקרים אחרים, בוודאי לא מכריכת הספר, אבל הפעם אחרוג ממנהגי.

הניו יורק טיימס פשוט מדייק:

״ארימה היא מספרת סיפורים מתוחכמת וערמומית וכתיבתה מיוחדת ונפלאה״

כל כך ערמומית עד שהיא מצליחה להשאיר אותי מופתעת לאורך כל הסיפורים.

היא מפתיעה הן במהלך הסיפור והן בסיומו. מותירה לא פעם עם סימן שאלה, רצון להישאר עוד קצת עם הסיפור שזה עתה נגמר.

יחד עם זאת הכתיבה שלה כל כך מהפנטת, אפילו מכשפת, עד שלא יכולתי שלא להמשיך ולקרוא בזה אחר זה, סיפור בעקבות סיפור, עד שגיליתי שהגעתי לעמוד התודות. הפתעה:)

הנה דוגמא לכמה ציטוטים שאהבתי:

״אבא צחק צחוק חד ורם, ולבסוף השתתק ולטש עיניים בלוח השחמט.

הוא שתק כל כך הרבה זמן שלא הייתי בטוחה אם הוא מהרהר במהלך הבא או שזו ראשית צמיחתה של קליפת שתיקה נוספת על עורו, שלאמי יידרשו ימים כדי לקלף אותה.״

״אמא נהגה לשדה התעופה בדממה כבדה שהחליקה על עורי.״

״לפעמים הסודות שלה, משומנים מבדידות, החליקו החוצה והיא הזכירה דברים שלא הייתה צריכה״

״מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים״ הוא גם שמו של אחד הסיפורים בספר

ובעיניי הוא הסיפור הכי טוב, סיפור גאוני ממש!

עצם הרעיון שלו וגם איך שהיא כותבת אותו שלחו אותי לבדוק אם לא טעיתי ואכן זהו ספרה הראשון.

מדובר בסיפור עתידני המתרחש אחרי שבני אדם והטבע סיימו להרוס את העולם כמעט לחלוטין:

״כשהכל התמוטט, כשהעולם נסדק מרעידות אדמה והרי געש רדומים התמתחו, פיהקו ושאגו, כשכנסיות( מסגדים, בתי כנסת) נפלו- לא רק מבנים מוחשיים התפוררו, אלא גם מוסדות. את החלל שנפער מילא פרנסיסקו פורקאל, מתמטיקאי צ׳יליאני שגילה נוסחה שמסבירה את היקום. גם היא, כמו היקום, הייתה אינסופית; הרעיון שלנוסחה אין סוף, ושכתוצאה מכך גם לאנושות, אולי, אין סוף, היה בדיוק מה שהעולם נזקק לו.״

בהמשך מתברר שאותו מתמטיקאי גילה דרך לכמת את הרגשות ולהתמודד איתם בעזרת נוסחאות.

וכך, יש ״עובדי צער״ מתמטיקאים שתפקידם לגלות את מקור הסבל של אנשים ולשאוב מהם את הצער.

נשמע טוב? אחרי הכל מי לא היה רוצה להכחיד את הסבל, נכון?

אלא שהעניין הולך ומסתבך, לא אגלה לכם כמובן.

אבל, מה שנפלא בעיניי בסיפור הזה, ובכתיבתה בכלל היא היכולת שלה לעסוק מצד אחד בדברים רחוקים מאיתנו, רחוקים בזמן, בתרבות, בהיתכנות, ומצד שני הכי מוכרים וקרובים מתוכנו פנימה.

מבחינה זו כשקראתי את הסיפור המסויים הזה נזכרתי בתחושות שלי בעת הצפייה ב״סיפורה של שפחה״

והנה דוגמא למה אני מתכוונת שלמרות ההרחקה לעתיד בדיוני היא מדברת על הדברים הכי קרובים ומוכרים:

״מה קורה אם לא מצליחים לשכוח, אם כל רגש של מטופל שאת כאבו אכלת אי -פעם, חוזר וגואה בתוכך?״

נדמה לי שאין מטפל טוב שהתחושות האלה לא מוכרות לו.

את הספר תרגמה מאנגלית קטיה בנוביץ׳ ומבלי שקראתי את המקור באנגלית אני מרגישה שהיא עשתה עבודה מצויינת שכן הקריאה בו קולחת, לא רק בזכות העליל. לעיתים עבודת התרגום, קצת בדומה להורות, היא לא להפריע ליצירה.

לסיכום, הנשיונל בוק פאונדשיון בחר בארימה כאחת מחמשת סופרים המבטיחים ל2017, ואני בהחלט מקווה שנזכה לראות את ההבטחה מתקיימת, גם בעברית.