מיומנה של אישה מתה״, ספרו של גואל פינטו(הוצאת כנרת. עריכה-יגאל שוורץ) חיכה לי על השולחן זמן רב.
במשך כמה חודשים התלבטתי לגביו. מצד אחד- זה גואל פינטו, ומצד שני-
מי רוצה לקרוא ספר על מוות כשהמצב מעכיר את הרוח מכל בחינה אפשרית?
ובכן- מסתבר שטעיתי ובגדול. ״מיומנה של אישה מתה״ הוא ספר על החיים.
המוות הוא רק תפאורה, נקודת הסתכלות מרעננת, ולא רק שלא מדובר בספר מדכא או אפילו עצוב – ״מיומנה של אישה מתה״ הוא בחלקים לא מעטים שלו מצחיק.
מעט על העלילה של "מיומנה של אישה מתה" ללא ספוילר
מומון, אלמנה, אם לשלושה ילדים בוגרים, יהודיה פריזאית ממוצא אלג׳יראי, נפטרה בגיל 82.
היא מספרת את הסיפור בזמן שרוחה מרחפת בביתה בו יושבים עליה ״שבעה״. לצידה נמצאת גם רוחה של חברתה ראידה המוסלמית אשר נהרגה ברעידת אדמה בילדותן.
דווקא נקודת המבט של המספרת כאישה מתה יוצרת רגעים מצחיקים. כמו למשל הדיאלוג הבא בין ראידה למומון, כששתיהן מתות כמובן
"אלור?
״אלור קואה?" התרגזה
"קואה, אלור, קואה, סה וה דיר קואה?
מה רצית שיגידו?"
"משהו. שיגידו משהו."
"אין להם מה להגיד. תעזבי אותם בשקט.״
"שימותו."
"בינתיים זאת את שמתה."
זה המקום לציין ש"יומנה של אישה מתה" כתוב בעברית מתובלת צרפתית וערבית.
כך דרך תמהיל השפות הייחודי מעביר גואל פינטו את עניין הזהויות המעורבבות,
ואת התחושה שבסופו של דבר מדובר בתרכובת אנושית עשירה וייחודית.
בדיוק כמו נישואי התערובת והחברויות.
מומון היא דמות שלא עושה חשבון לאף אחד, לא בחייה ולא במותה. גם לא לעצמה.
לכאורה שני היחידים אותם אהבה באמת הם מואיז בעלה וראידה חברתה המתה. רק לכאורה.
ככל שמתקדמים ימי ה״שבעה״ מתגלה איזה סוד מסקרן שמתברר רק עם סופו המפתיע של הספר.
״מיומנה של אישה מתה״ נוגע בשאלות של זהות וביחסי יהודים-מוסלמים, נשים-גברים, יהודי צרפת-ישראל, עניים-עשירים, אמהות- בנות, מוות-חיים.
הנה קטע אירוני נוסף.
"אבא היה שוחט. שחט כל חיה כשרה שהביאו לפניו.
שחט, אבל לא אכל. זה היה סוד משפחתי שכולנו ידענו שאסור
לשתף בו איש:
"אם יגלו, " היה מזהיר, "אותי זה שישחטו.
מי לעזאזל שמע על שוחט צמחוני. אפילו אני לא שמעתי על זה,
ואני ה-זה!"
את כל זה עושה גואל פינטו עם הרבה רגעים אירוניים, שפע של אהבת אדם וכבוד לדמויות שלו.
