״עיניהם צופות באלוהים״- ספרה של זורה ניל הרסטון, בתרגומה של רעות בן יעקב, יצא לאור בהוצאת ״הכורסא״ ואין מתאים ממנו לסכם את 2017, שנת קריאה מופלאה שעברה עלי.
הספר רואה אור בהשתתפות המפעל לתרגום ספרות מופת, והוא אכן ספר מופת.
מעט על העלילה של ״עיניהם צופות באלוהים״
עלילת הספר, אשר יצא לאור בארצות הברית ב1937, מתרחשת בראשית המאה העשרים, בעיירה איטונוויל בדרום ארצות הברית.
זוהי העיירה השחורה הראשונה, והתקופה, היא התקופה שלאחר ביטול העבדות, אך הגזענות כמובן עודה בשיאה.
ג׳ייני גיבורת הסיפור היא אישה שחורה, אשר עברה את שנתה הארבעים.
בפרק הראשון היא חוזרת לעיירה לקבור את בעלה השלישי. גם השני נפטר אגב, אך באמת שאין מדובר באלמנה שחורה.
למרבה תדהמתם, זעמם וצקצוק לשונם של כל תושבי העיירה, מסתובבת ג׳ייני בעיירה כשהיא לבושה שלא בבגדי האבל המסורתיים ושיערה היפה פזור בחופשיות על גבה.
ובכלל, לאורך הספר כולו היא מסרבת לשתף פעולה עם תכתיבים וכללים צבועים.
פיבי, חברתה מגיעה אליה הביתה כדי לשמוע מה עובר על חברתה שגורם לה להתנהג כך.
״האוזן הרעבה של פיבי עזרה לג׳ייני לספר את הסיפור שלה. כך היא המשיכה לחשוב ולהיזכר בשנות עלומיה ולבאר אותן לחברתה בביטויים רכים ופשוטים בזמן שבכל רחבי הבית לבש הלילה צורה ועטה עלטה כהה.״
וכך מתגלה לפיבי ולנו הקוראים סיפורה המרתק של ג׳ייני.
סיפור יוצא דופן של אישה אשר נולדה לאם שנאנסה האב, כמובן, אינו חלק מחייה. מהר מאוד גם האם נעלמה, מי שגידלה אותה היא סבתה.
לפני שזו מתה עוד הספיקה לחתן אותה בגיל שש עשרה.
כאמור, עוד פעמיים תינשא ג׳ייני במהלך הסיפור.
שלושה בעלים, אחד מהם ראש העיר, אחד מהם צעיר ממנה ב25 שנה.
שתי טעויות ואהבת חיים אחת.
את היתר תקראו בעצמכם.
אין לי מושג למה לקח שמונים(!) שנה עד שהספר הנהדר הזה תורגם, אבל איזה מזל שהוא תורגם!
למרות עשרות השנים שעברו מאז נכתב הוא חי ותוסס, ומלא חיים, ממש כמו הגיבורה שלו.
״עיניהם צופות באלוהים״ הוא ספר סוחף, מעורר מחשבה, מוצף אהבה, חמלה וחום אנושי.
כל כך הרבה משפטים יפים ופסקאות מרגשות ועמוקות יש בו, כל כך הרבה תובנות וכולן שזורות בספר בצורה טבעית.
זה מתחיל בפסקת הפתיחה:
״אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטווח הראייה, לעולם לא מגיעות, עד שהצופה מוותר ומפנה מהן את מבטו בהשלמה, חלומותיו גוועים בלעגו של הזמן. כאלה הם חייהם של בני האדם.״
תראו איך מתארת הרסטון יפה כל כך התרחשות בעולם הפנימי של ג׳ייני:
״כבר לא נפתחו בה ניצנים פרחוניים שפיזרו אבקנים על הגבר שלה, ולא צמח בה עוד פרי צעיר במקום שבעבר צמחו עלי כותרת.
היא גילתה שיש לה שפע של מחשבות שמעולם לא הביעה בפניו, ורגשות מרובים שהיא מעולם לא סיפרה לג׳ודי עליהם.
בפינות ליבה נארזו ואוחסנו דברים שהוא לא יוכל למצוא לעולם. היא חסכה רגשות בשביל גבר שמעולם לא פגשה. עכשיו היו לה פְּנִים וחוץ, ולפתע ידעה איך לא לערבב בין השניים.״
והאמינו לי שבתוך ההקשר של טקסט כולו הפסקה הזו מפעימה אפילו יותר.
זהו סיפור אהבה נפלא, וכמו שכתוב באחרית דבר, סיפור על חיפוש הנפש התאומה.
זהו סיפור על גברים ונשים. הרבה השתנה מאז, ויחד עם זאת לא מספיק השתנה, ומצד שני זה ספר על אישה מדהימה.
ג׳ייני היא אישה חזקה, חכמה, אשר למרות כל הקשיים בהם נתקלה בחייה לא מפסיקה להאמין באהבה, ולא מפסיקה להאמין בזכותה וביכולתה לחיות את החיים במלואם.
״אם אתה יכול לראות את האור בזריחה, לא אכפת לך למות בערב. יש כל כך הרבה אנשים שאף פעם לא ראו בכלל את האור. ואני מיששתי וגיששתי, ואלוהים פתח לי את הדלת.״
הג׳ייני הזו כל כך נהדרת, ממש רציתי שהיא תהיה חברה קרובה שלי. זה מה שספרות טובה עושה.(בין היתר)
כמובן שברובד אחר, זהו ספר על גזענות ואפלייה. אפלייה שבאה לידי ביטוי אפילו מול המוות.
את המתים שטבעו כתוצאה מאסון טבע ממיינים. הלבנים נקברים בארונות, השחורים נזרקים לבור.
לא רק גזענות שבין לבנים לשחורים קיימת, אלא גם בין שחורים לבין עצמם.
מתברר שיש גם 50, או אולי קצת פחות, גוונים של שחור. ומי שדמו מהול קצת בלבן מתנשא מעל מי ששחור לחלוטין.
כך אומרת לג׳ייני הגברת טרנר, אשה שחורה(רק אל תגלו לה שהיא כזו.)
״את שונה ממני אני לא יכולה לסבול כושים שחורים. אני בכלל לא מאשימה את הלבנים שהם שונאים אותם כי אני בעצמי לא יכולה לסבול אותם. וגם עוד משהו, אני שונאת לראות שאנשים כמוני וכמוך מתערבבים איתם.״
ועוד מוסיפה:
״בלי האנשים השחורים בככל לא היתה שום בעיה של גזע. הלבנים היו מתייחסים אלינו כמו לאנשים שלהם. אבל השחורים הם מה שמפריע לנו להתקדם.״
אין גזענות כמו גזענות עצמית…
יחד עם זאת, וזה חלק מעומקו של הספר, בהמשך הספר שותלת הרסטון בפי דמויות אחרות את ההבנה שגזענות, כל גזענות ובפרט זו העצמית, מקורה בפחד.
אין שחור ולבן. כלומר יש, אבל רק בצבע העור, החיים, גם על פי הרסטון הרבה יותר מרובי גוונים.
על תרגום הספר
את הספר תרגמה רעות בן יעקב ( עריכת תרגום לי עברון) ועשתה עבודה נפלאה!
באחרית הספר ישנו גם דבר המתרגמת ובו היא מסבירה על האתגרים המיוחדים בתרגום ״עיניהם צופות באלוהים״ ושיקולי הדעת שלה.
גם לפני שקראתי את החלק הזה התפעלתי מאמנות התרגום שלה.
בחיי שכמעט יכולתי לשמוע את המבטאים השונים בספר.
הספר כתוב בעברית קולחת ובכל זאת שומעים היטב את התקופה המדוברת, את הדיאלקטים השונים. יש הבחנה מדוייקת בין קולו של המספר לקולות הדמויות.
לא אתעכב כאן על הפרטים הטכניים כיצד היא עושה זאת. תקראו ותתמוגגו בעצמכם.
על עטיפת הספר
את העטיפה עיצב דויד בן הרא״ש.
מלבד היותה יפהפייה, שימו לב לכך שעיניה של הדמות עצומות.
כדי לצפות באלוהים צריך לעצום עיניים ולהביט פנימה.
הספר הזה שולח אותנו שוב ושוב להתבוננות פנימה.
עוד ציטוטים נבחרים
כך מספרת ג׳ייני על ההבדל בינה לבין סבתה:
״היא נולדה בזמן של העבדות, מתי שהאנשים, זאת אומרת אנשים שחורים, לא ישבו בכל פעם שהתחשק להם לשבת. אז לשבת במרפסות כמו איזו גברת לבנה נראה בעיניה כמו משהו ממש נפלא.
וזה מה שהיא רצתה בשבילי- לא משנה מה יהיה המחיר של זה. לעלות על כיסא גבוה ולשבת שמה. לא היה לה זמן לחשוב מה עושים אחרי שמטפסים על כס הבטלה. המטרה היתה להגיע לשמה. אז אני טיפסתי על הכיסא הגבוה כמו שהיא אמרה לי, אבל פיבי, אני כמעט מתתי מניוון שמה למעלה. הרגשתי כאילו כל העולם כבר מדבר על העדכונים האחרונים ואני עדיין אפילו לא קראתי את הכותרות.״
וזה מה שסבתה אמרה לה לפני שחיתנה אותה:
״את יודעת מתוקה שלי, אנחנו השחורים, אנחנו ענפים בלי שורשים, וככה נהיים כל מיני דברים מוזרים. ואת במיוחד. אני נולדתי בימים של העבדות ולא הייתי יכולה בכלל לחשוב על להגשים את החלומות שלי לגבי מה שאישה צריכה להיות וצריכה לעשות. גם זה היה אחד מהמחסומים של העבדות. אבל שום דבר לא יכול למנוע ממך את המשאלות. אי אפשר לבעוט בן אדם כל כך- כל כך נמוך עד שתשדוד ממנו את הרצון שלו.״
לסיכום- למה אתם עוד כאן? רוצו להשיג את הספר הזה.
