״פרפרים בנובמבר״ (הוצאת חרגול מודן) הוא הספר האיסלנדי הראשון שאני קוראת, ואם הוא מעיד על חבריו לתפוצה אני בהחלט אשמח לביקורים נוספים בספרות איסלנד.
״פרפרים בנובמבר״ הוא הרומן החמישי של הסופרת מחזאית ומשוררת האיסלנדית, איידור אווה אולפסדוטיר, והראשון המתורגם לעברית. (תרגום מאנגלית- גבי סילון)
מעט על העלילה של ״פרפרים בנובמבר״ ללא ספוילר
המספרת, אשר שמה לא ידוע לנו, אישה בת שלושים ושלוש, מתורגמנית השולטת באחת עשרה שפות וקצת פחות בתקשורת בין בני אדם.
באורח מפתיע ולא לגמרי מפתיע היא נזרקת באותו היום ממש הן על ידי המאהב שלה והן על ידי בעלה.
במקביל היא זוכה באותו היום בשתי הגרלות- בקתת קיץ ניידת וסכום גבוה מאוד בהגרלת פיס, אשר הופך אותה לעשירה.
עוד שני דברים מפתיעים קורים לה במקביל- היא הורגת בשוגג אווז, ומוצאת את את עצמה מטופלת בטומי.
טומי הוא בנה החרש של איידור, חברתה הטובה ביותר. למעשה , חברתה היחידה.
רצף של נסיבות ואירועים אלה ונוספים, מוביל לכך שהמספרת וטומי יוצאים למסע באי, מסע אשר כמו כביש מס 1 באיסלנד, גם הוא מעגלי ולא באמת ניתן ללכת בו לאיבוד, אם כי אינסוף הפתעות מזומנות בו.
״פרפרים בנובמבר״ הוא ספר שטבול בהומור דק ושנון.
כך למשל, רגע לפני הפרידה מבעלה היא מביטה בו ומהרהרת:
״אני מנסה להיזכר מה עשינו במהלך חמש השנים האחרונות, אבל לא מצליחה למלא את הפערים בזמן. גם אם הזיכרונות מעורפלים אני יכולה לומר באופן חד-משמעי שהוא מעולם לא שאב את השטיחים. גם אני לא, מפני שאין לנו שטיחים״
אבל יותר מההומור יש בספר הזה דוק קסום, הזמנה למסע עם הדמויות וגם אל תוך עצמנו.
מתוך המצב שהגיבורה נקלעת אליו, ודרך התיאור שלה שיורד לרזולוציות מדוייקות, ומתאר את הפרטים הכי קטנים, מבלי להיות טרחני, היא צובעת מחדש את אותם פרטים שעבורי הפכו כבר לשקופים, ומזכירה לי בצורה מוחשית עד כמה ילד משנה את החיים.
״פרפרים בנובמבר״ הוא גם ספר על תקשורת.
תקשורת ביננו לבין עצמנו, בין ילדים להוריהם, בין גברים לנשים, בין תרבויות שונות.
״אני זוכרת שחשבתי כמה מעניין שלאותה מילה ׳קינד׳, יש משמעויות שונות בשתי שפות שונות: ילד בגרמנית וכבש באיסלנדית. כלומר אנשים יכולים בבלי דעת להשתמש באותה מילה למטרות שונות, מבלי שיצליחו להגדיר לעצמם את הבסיס של מה שנאמר. מכיוון שאותה מילה יכולה להתפרש בשני מבונים, שני פרטים יוכלו להיות גם צודקים וגם טועים בו -זמנית ובאותו עניין. זה מה שלמדתי כשעוד לא הייתי בת שבע.״
והתקשורת כמובן, לא תמיד היא מילולית.
״כשאת גרה בבית של מישהו שנעדר, ישנה במיטתו, אוכלת מהצלחות שלו, עוברת על הספרים שלו, פותחת אחדים מהם פה ושם כדי לקרוא כמה פיסקאות, את מתחילה הדרגה להבין אותו, הבנה שאיננה רחוקה מאוד מחיבה.״
ועוד משהו על תקשורת בלתי מילולית, הקשר עם הילד הוא חצי פנטסטי. לכאורה מדובר בילד ממשי בן ארבע, אשר אינו מדבר בשל חירשותו, למעט בשפת הסימנים ואולי פה ושם מילים, אבל לא פעם במהלך המסע הוא ממש מדבר ואומר דברים אשר לא מתאימים כלל לילד בגילו, גם ללא קשר למוגבלותו.
ההבנה שלי שהילד הוא אמנם קיים ממש, אבל השיחות איתו מתקיימות בחלקן הגדול בראשה ודמיונה של הגיבורה.
זה לא מפריע למהלך הטבעי של הספר.
להיפך, זה חלק ממנו.
ההבנה הזו התחזקה בי על ידי שני דברים.
האחד הוא שכאשר אמה של הדמות שואלת אותה איך היא מדברת עם הילד היא נענית בכך שיש עולם שמעבר למילים.
והשני הוא הציטוט הבא:
״הדברים שאנחנו חווים ומדמיינים גם הם אמיתיים״
הספר כתוב בשני גופנים, האחד של סיפור המסע הנוכחי והשני מתאר את עולמה הפנימי, זיכרונות מחשבות ודמיונות.
מתוך העולם הפנימי הזה נחשף סיפר לא פשוט אותו חוותה בילדותה וממשליך על סיפור ההווה.
העולם הזה, כמו הספר כולו, שואב, ומעורר תחושת חמלה ואופטימיות.
לסיכום, הביקור הראשון שלי באיסלנד מצא חן בעיניי, אשמח לחזור.
