לרוב אני מעדיפה רומנים, ונדמה לי שהסיבה היא שאני אוהבת להיסחף לתוך הסיפור, לפתח קשר רגשי עם הדמויות וקשה לעשות זאת בסיפור קצר.
אבל מיקה אלמוג יודעת להגיש סיפור ולסקרן, ולמרבה השמחה היא מצליחה לכתוב כך שאפילו תוך עמוד או שניים הדמויות נוגעות לי בלב.
״במהלך הקריאה בספר היתה לי תחושה שאת ממש אוהבת להתבונן בבני אדם והחיים בכלל הם דבר מרתק עבורך. אפילו הסיטואציות הכי רגילות. את מאלה שנוהגים לשבת בבתי קפה ולדמיין מה הסיפור של האנשים לידך? מה היה קורה אם?״
״אני לגמרי מסוג האנשים האלה… מסתכלת ומנסה לנחש אם זה דייט ראשון, עשירי, זוג נשוי 20 שנה או סבב ב' שמגשש את דרכו. כשהייתי סטודנטית בניו יורק (למדתי משחק, תיאטרון וכתיבה בNYU) חברה שלי ואני המצאנו משחק: היינו מטיילות לאורך אחת השדרות הגדולות ומביטות בחלונות של הדירות, וכל אחת בתורה הייתה צריכה להמציא סיפור על האנשים שראינו בחלונות. להתפס לדבר אחד: תמונה על הקיר שמישהי יישרה, מישהו שעומד מעל כיור ושוטף כלים ומוחה לרגע את המצח ומתעכב שניה אחת מעבר למה שהפעולה הזו מצריכה. תמיד תמיד אהבתי את זה. החיים באמת מרתקים ובני אדם הם יצורים כל כך הזויים ומצחיקים ומכמירי לב – כולל זו שאני רואה במראה כל בוקר…״
ואני מוסיפה-לידיעת הבת היקרה שלי שמבקשת ממני להפסיק ללטוש מבטים באנשים בבתי קפה…
״נסרין מעולם לא נטרה לעיניה על חולשתן. להפך, היא ראתה בראייה המוגבלת שלה יתרון: היכן שלבעלי ראייה תקינה יש רק אפשרות אחת, לה יש שתיים. היא יכולה להרכיב את משקפיה ולראות את העולם חד וברור, או להסיר אותם ולהתמסר לעולם מטושטש ורך. בנעוריה, לבדה באמבטיה מוקדם בבוקר, כשכולם עוד ישנו, היתה משתהה מול המראה. בלי משקפיים היה קל להצר את אפה הרחב ולהחליק את עורה כמו של אסיל היפה, שכבר קיבלה שלוש הצעות נישואים. אחרי שעות הלימודים, בכל הזדמנות שהתאפשר לה, היתה יוצאת לטיולים בכפר. את שיטוטיה היתה מתרצת במטלה כלשהי — קניות, נניח, או להביא אוכל לדודתה נבילה (נבילה־מסכנה־היא־לא־בסדר) — והיתה בוחרת בדרך הארוכה, ובמרחק־מה מביתה היתה מסירה את משקפיה, מחליקה אותם לכיסה ונחה קצת מהחובה לראות הכול."
״אין לי בהכרח חוויית כתיבה מאוד שונה בכתיבה של סיפור שמייצר תחושה של קלילות לבין סיפור לכאורה "כבד".
אני מאמינה שיש לי חוזה עם כל קוראת וקורא, והסעיף הראשון בו הוא כנות. ולכן נקודת המוצא תמיד תהיה כנות, וזה אומר, לעיתים קרובות, להודות בחולשה, להכיר בקושי, לא להתכחש לאי נוחות או מבוכה.
לפעמים כשאני נתקעת – וזה נכון גם לעבודה על הספר וגם לכתיבה שלי לעיתון – אני פשוט כותבת את מה שקורה לי באותו רגע. נניח: "חשבתי שהטור הזה פחות או יותר יכתוב את עצמו, כי ככה וככה…" לפעמים אלה פיגומים שאני יכולה להסיר בהמשך תהליך העבודה ולפעמים ההכרה הזו, בקושי ובתקיעות, הופכת לחלק אורגני מהטקסט. אם לנסח את זה כטיפ הייתי מציעה: לא לפחד להיות בהווה. אנחנו תמיד רוצות ורוצים להיות כבר בסוף התהליך, שהטקסט יהיה גמור ומושלם. אבל לעיתים קרובות כדי להגיע לשם אין ברירה אלא לשהות במה שקורה כאן ועכשיו, לבוסס קצת בתקיעות. רק רצוי להשתדל לא לברוח מזה, לא לקום מהמחשב וללכת להדליק טלוויזיה, אלא לכתוב את זה, את הקושי והתסכול והבאסה – to write through it.״
״אחד הסיפורים הכי עצובים בעיניי ב ״ציפייה״ (עצב רך, לא דוקר, אבל עמוק) הוא ״געגועי למקלט״ איך הוא נולד?״
״יש דיאלוג אחד בסיפור, שבו אחת העובדות בסופר קוראת לבוס שלה "אחמֶד" ועובדת אחרת מתקנת אותה ואומרת "קוראים לו אחמָד, לא אחמֶד." והראשונה אומרת "אבל הוא ענה לנו", והמתקנת משיבה, "תעשי לו פשש-פשש גם יענה לך, זה אומר שזה השם שלו?"
את הדיאלוג המופלא הזה באמת שמעתי בסופר יום אחד ורשמתי לי אותו, כפי שאני עושה עם כל פיסת חיים שחולפת על פניי ולוכדת את תשומת ליבי (פעם היו לי פנקסים, היום יש לי רשימות בטלפון ותיקיות על גבי תיקיות במחשב…) והרגע הזה, ההתעקשות של הבחורה הזו על זכותו של אדם שידייקו בביטוי שמו, גרם לי פתאום להסתכל על כל הסופר אחרת. לכאורה זה מקום נורא לא אישי, מאוד פונקציונאלי, בטח מבחינת מי שנכנס לשם כלקוחה או לקוח. ופתאום זיהיתי בו יקום שלם של מערכות יחסים והירארכיות, וגם הבנתי שזה מקום כל כך ישראלי – יש בו יהודים וערבים, עולים חדשים וילידי הארץ, נשים וגברים, טווח גילאים שנע בין עשרים-ומשהו לשישים-ומשהו. זה מקום נורא מעניין. אז חיפשתי דמות שרואה את כל זה, וכך נולד איתן, שהוא מין איש שקוף, והיה משהו בדמות הזו, שרואה הכל אבל אף אחד לא רואה אותו, שנורא נגע לליבי.״
מהמקום הזה שנגע כל כך בליבה של הכותבת, נולד סיפור שנגע מאוד בליבי ומסתיים במסקנה העצובה שבני אדם מאוד נחמדים זה לזה בעת מצוקה כמו מלחמה,
״אבל אין מלחמה, נגמר. וכך יכול לקרות שכאן, ליד מקרר מוצרי החלב, יישבר לבו של אדם ואיש לא ישים לב.״
״לא״ הוא סיפור ששובר את כללי הסיפור. כביכול אין עלילה, אין תבנית סיפורית, ובכל זאת לא רק שהוא סיפור, הוא הסיפור של כולנו. ביקשתי ממיקה לספר קצת עליו, על נסיבות הכתיבה על שבירת תבניות.
״אחד הדברים שתמיד מעניינים אותי הוא הקשר בין צורה לתוכן.
בעוד שרוב הסיפורים ב"ציפייה" כתובים במבנה סטנדרטי, יש כמה שבהם אני משחקת קצת עם הנורמות, וזה דבר שאני מאוד אוהבת לעשות.
"לא" כתוב קצת כמו רשימת To Do List – שזה דבר שאני עושה כמעט כל יום, והרשימה איכשהו אף פעם לא מתקצרת… ויש רגעים כאלה, שאת יושבת מול הרשימה הזו ואת לא רוצה לעשות ממנה ולו דבר אחד, בא לך פשוט לסרב להכל.
יום אחד כשהרגשתי ככה בדיוק עלה במוחי הרעיון לכתוב סיפור שנראה כמו רשימת מטלות, אבל המילה הראשונה בכל שורה היא "לא". ולכן אני חושבת שזה אכן סיפור – שהמרכז שלו הוא לאו דווקא עלילה אלא הוויה. חוויה אנושית של איזושהי פנטזיה להעיף הכל לעזאזל. ולנוח…״
נדמה לי שאין אחד או אחת מאיתנו שלא מזדהה עם הפנטזיה הזו.
״את גם כותבת וגם עושה דברים נוספים כמו משחק ועריכה. מה מכל העיסוקים את הכי אוהבת? ולמה?״
״בסופו של דבר כתיבה היא הבית שלי. רק בשש-שבע שנים האחרונות אני כותבת פול טיים וזו זכות אדירה ואושר גדול. עם זאת, אני מאוד נהנית לגוון מידי פעם, בעיקר כי כתיבה היא מלאכה מאוד בודדת, ומידי פעם נעים לי לצאת ממנה לפרויקט שיש בו אינטראקציה ועבודה עם אנשים אחרים.
ערכתי טלוויזיה וכתבתי לטלוויזיה במשך קרוב לעשור, ואני מאוד אוהבת חדרי כותבים, עריכת טקסטים, בימוי שחקניות ושחקנים ועריכת וידאו. אבל עשיתי המון תכניות מבוססות אקטואליה (בין היתר ערכתי את "משחק מכור" והייתי עורכת המשנה של "ארץ נהדרת" בשנותיה הראשונות), וזה מאוד מאוד מתיש, עבודה של שישה ימים בשבוע, 12 שעות ביום. אז אני מאוד שמחה שעשיתי את זה ומאידך אני שמחה שזה מאחורי… עדיין מידי פעם אני מאוד נהנית לכתוב תסריטים ולביים. לאחרונה עשיתי שני סרטים לעצרת רבין והיה כיף גדול.
משחק היה חלום חיי כילדה וכנערה, אבל בתחילת שנות העשרים לחיי הבנתי שאני לא בנויה לסגנון החיים – לחוסר הודאות, לדחייה האינסופית, לחוסר השליטה.
בשלב הזה כבר עברתי מניו יורק ללוס אנג'לס.
חזרתי למשחק ממש רק לפני כמה שנים והיום זה בגדר תחביב מבחינתי – כלומר אם מציעים לי משהו שמדליק אותי אני אעשה את זה בכיף, אבל אני לא עובדת בלחפש עבודה כשחקנית. גילמתי למשל את הסוכנת של יהודה לוי ב"איש חשוב מאוד" והיה נהדר, וממש בקרוב יחלו צילומי העונה השנייה. זה ממתק מבחינתי, משהו שמאוד כיף להנות ממנו מידי פעם, אבל התזונה העיקרית והמרכזית שלי היא כתיבה.״
ולדעתי, הרווח כולו שלנו הקוראים.
באחד הסיפורים מסופר על חומר דמיוני בשם DSA שגורם לכך שכל המודעות העצמית תתבטל, ותארו לעצמכם מה עושים בני אדם נטולי מודעות.
״הרעיון של DSA מעולה! מודעות באמת לפעמים הופכת לכלא אם היה חומר כזה במציאות, ונניח שהיה חוקי, היית רוצה להשתמש בו?״
״גם זה סיפור שנולד מהתבוננות, כשראיתי יום אחד זוג רב בפומבי בקולי קולות, והתגובה הראשונה שלי הייתה "אוי, כמה מביך". ואז בחנתי קצת יותר לעומק את הרגשות שלי וגיליתי שאני גם קצת מקנאה. טוב אולי הרבה מקנאה… היה שם איזה חופש כזה, שחרור- אף אחד לא עניין אותם, הם רצו לריב אז הם רבו, ושימות העולם.
שאלתי את עצמי איך זה מרגיש ומה היה אם הייתה דרך לחוות את זה גם אם אין לך את זה בילט-אין לאישיות. ואז קפץ לי לראש המינוח הזה "מודעות עצמית פריקה, ומשם נולד הסיפור. ולשאלתך- ברור שהייתי משתמשת״
גם אני, לפעמים, אבל אל תגלו לאף אחד…
מיקה אלמוג גדלה בבית של מילים. היא בתה של הבלשנית ההתפתחותית פרופסור צביה ולדן. לבקשתי סיפרה על ההשפעה:
״אכן גדלתי בבית של מילים ושל ספרים ובית שחגגו בו שפה וחגגו בו סיפורים ומחשבות ורעיונות, ואין לי ספק שהבסיס שקיבלתי שם הוא חלק גדול מאהבתי למילים.
מתנות לחג תמיד היו ספרים, ההורים שלי תמיד קראו ותמיד הנגישו לי ספרים , ותמיד היה שיח בבית סביב הספר האחרון שמישהו קרא ומה היא או הוא חשבו עליו.
ציפו מאתנו לחשוב ולבטא את עצמנו ולדייק ולשכלל את המחשבה ואת הביטוי שלה.
גם סבתי האהובה, שלה הקדשתי את הספר שלי, מאוד העריכה סופרים וסופרות והייתה מקדימה את התואר "סופר" לשמו של הסופר, כמו שאנשים עושים עם התואר "דוקטור", למשל. היא הייתה אומרת, "קראתי את ספרו החדש של הסופר א.ב. יהושוע." אני כל כך מתגעגעת אליה, אלוהים אדירים. כמה הייתי רוצה שתקרא את ספרה של "הסופרת מיקה אלמוג"
הסופרת מיקה אלמוג, הרווחת את התואר הזה ביושר, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה:
״את כבר חושבת על הספר הבא?״
״אני עוד לא יודעת מה יהיה הספר הבא. יש לי רעיון לרומן שמאוד מדגדג לי לבחון אותו… אבל אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים ויש גם מגירה מלאה בסיפורים שאשמח לתת להם חיים בעולם.״
ואחרי שננזפתי בצחוק שלא אלחיץ אני מבטיחה להמתין בסבלנות ובינתיים שואלת:
איזה ספרים אהבת כילדה ומה את אוהבת לקרוא היום?
״קראתי המון כילדה ונערה, גם בעברית וגם באנגלית – דבורה עומר ומאיר שלו, ג'ודי בלום וג'ון אירווינג ועוד ועוד ועוד. בשנתיים האחרונות קראתי המון קבצים של סיפורים קצרים, כחלק מהעבודה על הספר, אבל כמעט כולם היו באנגלית, כי רציתי להרחיב את טווח המחשבה שלי בלי למצוא את עצמי מושפעת יותר מידי מבחינת סגנון ושפה.
כשסיימתי לעבוד על הספר "הרשיתי לעצמי" לחזור לקריאה לשם הנאה בלבד וחזרתי גם לרומנים. כרגע קוראת את "שם הרוח" של פטריק רותפס, שקיבלתי מתנה מבן זוגי. זה ספר פנטזיה, שזה ז'אנר שאני מכירה הרבה פחות, ואני נורא נהנית ממנו ספציפית וגם מההזדמנות להרחיב עוד את עולם הקריאה שלי לסוג אחר של כתיבה.״
יכולתי לשאול עוד ולספר לכם עוד ועוד על הספר, אבל במקום זאת פשוט אגיד לכם שכל סיפור ב״ציפייה״ הוא אחר וכולם נהדרים.
חלקם קלילים, חלקם עצובים, הסיפור האחרון, ״סדקים״ עשה לי הרגשה של לחזור הביתה וכולם נוגעים בלב, ואם לא תגלו למיקה אגלה לכם שאני כבר מחכה לספר הבא.
