מעט על העלילה של ״תמימות שנייה״ ללא ספוילר:
נאווה, פיזיותרפיסטית בגמלאות, אלמנה בת 69, שחייה מסודרים, על גבול המשמימים,
יורדת מביתה לזרוק בקבוקים למיחזור כשהיא לבושה בגדים מסמורטטים.
שרשרת מפתיעה של אירועים מתחילה שם ומכניסה אל חייה את איציק, בשנות השבעים לחייו.
איציק הוא קוסם, או כהגדרתו, אמן חושים.
לכאורה, אין לשני האנשים האלה שום קשר מלבד הגיל.
הוא לא האיש שיצעד איתה יד ביד לעבר דיור מוגן.
היא מסודרת, מציאותית ושומרת היטב על ליבה הפצוע.
הוא אדם שבכרטיס הביקור שלו כתוב:
“האמת היא קסם, כל השאר הוא אשליה” והוא חי את חייו באמונה שבה הקסם הוא המציאות.
כל חושיה נדרכים, ומצד שני כל חושיה מתעוררים. היא כבר חייתה את מרבית חייה בזהירות,
אולי זה הזמן למשהו אחר?
ההכרות בין השניים לוקחת את נאווה למסע מסעיר, בו היא חוצה יבשות, ימים ופיורדים,
ולמסע קשה יותר בו היא חוצה את גבולות עצמה, בודקת ומתעמתת עם עברה, עם בנותיה,
עם אמה ובעיקר עם עצמה.
הדמויות של שלומית מירון עגולות, אהיבות, גם כשהן מעצבנות לעיתים,
גם כשהיא מתארת את בתה הרוחניקית שגרה בכדיתא, והחליפה את שמה מאדווה לאדוות,
היא לא נופלת לסטריאוטיפים. היא משתמשת בהומור,
אבל בכל פעם שנדמה שהדמות מגוחכת, היא מתבלת בחמלה ובכאב.
היא גורמת לי להאמין לה, אני קוראת את התיאורים של ראשון לציון, כולל תיאורי אווירה,
ובטוחה שהיא חיה שם בהווה או בעבר (והיא לא).
אני קוראת את התיאורים על נורבגיה, ונזכרת בגעגוע בטיול שלי שם,
וזה לא רק תיאור חזותי ,זה גם התיאור של התחושות במקום ההוא.
המחשבות והפעולות של נאווה כפיזיותרפיסטית, מוכרות לי היטב ואמינות מאוד.
ובכלל נאווה היא דמות שמדברת אלי ואולי למרות ההבדלים הגדולים ביננו,
גם היא כמוני, לא מוכנה למות בעודה בחיים.
ציר העלילה – סיפור אהבה בגיל השלישי, הוא רק הרובד הראשוני פה.
רובד נוסף של ״תמימות שנייה״ הוא מסע של אדם אל עצמו.
המסע של נאווה מתנהל על פי כל המאפיינים של “מסע הגיבור” או, הגיבורה במקרה הזה.
היא תצא ממנו שונה לגמרי, והשינוי שלה יחולל אדוות של שינוי, גם בסובבים אותה.
רובד שלישי הוא התהייה מהי מציאות ומה אשליה? מתי ואיך נחצים הגבולות?
וכאן, בחוכמה רבה, שלומית מירון מניחה את כל האפשרויות על ידי שימת הדברים בפי דמויות רבות, כשכל אחד מהקוראים יזדהה ויסכים עם דמות אחרת.
או אולי, כמו שקרה לי, ימצא את עצמו, תוהה, מקשיב, מהרהר, חושב כך ואחרת לסירוגין, נע במסע פנימי משל עצמו.
וזה המקום להוסיף הערה חשובה:
לאלו מכם החוששים שמדובר בספר “רוחניקי”- הסירו חשש, כי בכל פעם שיש מקום לקול הזה, שמייצג רוחניות או חשיבה מסוג אחר, מגיע קול אחר שמייצג את הקול שאותו רובנו מכירים.
זה חלק מהיופי של הספר, מנעד הקולות שמושמעים בו.
יש לא מעט ציטוטים שיכולתי להניח כאן, אבל הסתפקתי באחד.
וסוף סוף יכולתי להבין מדוע אני כותבת כל דבר, גם דברים שלא נועדו ליצירה.
״המחשבות שלנו בורחות מאתנו, המילים המתועדות עקשניות יותר, הן מכריחות אותנו לעמוד מאחוריהן.”
תקראו את הספר הזה, גם כי מעניין לקרוא על סיפור אהבה בגיל הזה, והרי כולנו נגיע לשם, גם אם זה עם אותה זוגיות בה אנחנו נמצאים כבר עכשיו וגם אם לא, וגם ללא זוגיות. המחשבות והתובנות שמגיעות עם הגיל מרתקות.
אבל בעיקר זה ספר על קונסטלציה משפחתית, על תעתועי הדמיון ותעתועי המציאות,
על אהבה מסוגים שונים והמחירים שמשלמים כשבוחרים בה או כשמוותרים עליה, ואולי שאלת השאלות, הכואבת והאמיצה ביותר, שהתשובה עליה מורכבת, היא:
מה קורה כשמוותרים על עצמנו?
והאמינו לי , כל מה שכתבתי כאן הוא רק חלק מקסמו של ״תמימות שנייה״.
