״תפוזי דם״,ספר הביכורים של ליאורה רוזנפלד סופר, (הוצאת כנרת)הוא מסוג הספרים שסוגרים אותם בעמוד האחרון וממשיכים להרגיש קשר אל הדמויות.
קראתי אותו במשך שלושה ימים. ביום הראשון בצמא, במשך כל שעות אחר הצהריים, ביום השני כמעט ולא היה לי זמן, ובעיקר חיכיתי לו, וביום השלישי, לאט לאט, שלא ייגמר לי, נצמדת לכל עמוד, כמו שמוצצים קליפת תפוז כשהפלחים כבר נבלעו.
מעט על העלילה של ״תפוזי דם״ ללא ספוילר
נועה התייתמה מאביה בגיל שתיים עשרה.
שבע שנים אחר כך התייתמה גם מאמה.
בשבעה על אמה נועה שוכבת עם מישהו שהיא בקושי מכירה. היא ממשיכה במשך כמה שנים לחפש מישהו שימלא את הבור בתוכה. כדי להשיג את מילוי הבור היא מתנהגת כ״ אשה פלסטלינה ״.
איה היא חברתה מהמושב. יחד הן עוברות לתל אביב יחד הן מנסות את מזלן בפריז.
בדרך קורים כל מיני דברים.
גם לקורא קורים דברים. הוא מתאהב בנועה, ורוצה לחבק אותה ולהבטיח לה שהחיים ישתפרו עבורה.
הוא מחבב מאוד גם את איה. שחוותה גם היא כמו נועה, טרגדיה שגרמה לה להבין כמה החיים לא צפויים וקצרים.
אפילו הגברים המנוולים בחבורה הם לא באמת מנוולים.
ליאורה רוזנפלד סופר יודעת לכתוב דמויות עגולות שנכנסות ללב.
נועה עוברת תהליך של התבגרות איטית ומשמעותית.
איה עוברת תהליך שונה שתחילתו באותה טרגדיה.
הכתיבה של ליאורה רוזנפלד סופר מאוד כנה ואמינה.
הכאב של הדמויות, החולשה והחוזק כל כך אותנטיים, עד שכשסיימתי לקרוא את הספר. הרגשתי כמו שמרגישים כשנפרדים ממישהו שהכרנו בטיול משותף.
זה ספר על געגוע תמידי ןאובדן, וגם על התמודדות ובחירה בחיים.
זה ספר על אהבה לעומת סקס, על חברות ונאמנות, זה ספר על התבגרות.
זה ספר שבזמן הקריאה בו מורגש שהוא נכתב באהבה כנות וגעגוע.
מאוד מומלץ בימי קורונה אלה להיבלע בתוך הספר.
