נילי ארד היא משוררת צעירה יחסית מבחינת הזמן שהיא כותבת ומפרסמת שירה.
נילי ארד החלה לשורר לפני שנים אחדות, בהיותה בת 72.
לפני כן הייתה נשיאת בית הדין לעבודה ומנכ״לית משרד המשפטים.
וזו, בדיוק כמו שיבטה טויו ההוכחה שאין גיל שבו אי אפשר להתחיל, במיוחד כשמדובר ביצירה.
עד כה, בחמש השנים האחרונות פירסמה ארד 3 ספרי שירה. כולם בעריכת אלי הירש.
הספר הראשון נקרא ״על גב הנמר״, שנתיים אחריו נולד״ סוסי פרא״ ובימי הקורונה יצא לאור״ דהרת הזמן״
בוודאי שמתם לב לקו עקבי שעובר בין שמות הספרים. הוא מאפיין גם את שירתה של ארד. אמיתי,לעיתים בועט, לעולם לא מתחנף ותמיד חי.
אגב, גם עטיפות הספרים מדברות בשפה אחת.
החדשות הטובות הן, שמאחר והיא התחילה צעירה יותר משיבטה טויו, יש לנו סיכוי לזכות בעוד שירים רבים של ארד.
המדור הזה, נקרא״שיר לסופשבוע״ , לא הצלחתי לצמצמם את הבחירה שלי לאחד.
גם לא לשניים ואף לא לשלושה.
ניסיתי, בחיי, אבל לא הצלחתי לוותר על אף אחד מהארבעה שבחרתי.
מוותרת רק על המילים שלי בין שיר לשיר.
פשוט תהנו כמוני.
אה רגע, עוד משפט:
הספרים יצאו בהוצאת ״אבן חושן״. אני קראתי אותם ב״עברית״ כאן
וללא מילים נוספות. קבלו את השירים.
מילים. מתוך ״על גב הנמר״
הֵן נִשְׁפָּכוֹת
בְּרֹאשִׁי
תּוֹבְעוֹת לָצֵאת
מְאַיְּמוֹת לְהִשָּׁכַח
אִם לֹא אֲשַׁלֵּחַ אוֹתָן
לַחָפְשִׁי
כָּאן וְעַכְשָׁו.
הֵן חוֹפְרוֹת
בְּקַרְקָעִית הָעַיִן
נִלְכָּדוֹת
בֵּין קָנֶה לְוֶשֶׁט
מְבַקְּשׁוֹת קוֹל לִקְרֹא בּוֹ
וְלָבוֹא בְּלִבָּם שֶׁל אֲחֵרִים.
חולות נודדים. מתוך ״דהרת הזמן״
וּכְבָר נִדְמֶה הָיָה שֶׁהַכֹּל
בַּמָּקוֹם,
שֶׁהַחַיִּים נָעִים בַּמַּסְלוּל
הוֹלְכִים בּוֹ וְשָׁבִים
קוֹבְעִים פְּגִישָׁה
מַחְלִיפִים נְשִׁיקָה
יוֹשְׁבִים בְּבֵית קָפֶה
מְנַסִּים לְהִתְעַלֵּם
מִן הָרַעַשׁ שֶׁבַּחוּץ
מְכַסִּים עַל הָרִיק שֶׁבִּפְנִים
מִתְכַּסִּים בִּשְׂמִיכַת
חִיּוּכִים וְעִסּוּקִים
וְאֵיכְשֶׁהוּ הַיָּמִים עָפִים
וְהַלֵּילוֹת לֹא שְׁקֵטִים.
וְאַתְּ
בְּיוֹם חַג דּוֹמֵם
מוֹצֵאת אֶת עַצְמֵךְ
עוֹמֶדֶת עַל חוֹלוֹת נוֹדְדִים
רַגְלַיִךְ כְּבוּלוֹת
בִּרְצוּעוֹת שֶׁל כְּלוּם
הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת
אֶל מוּל הָרוּחַ הַמְפַזֶּרֶת
גַּרְגְּרִים שֶׁל בְּדִידוּת נֶעֱזֶבֶת
וְכָל שֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת הוּא
לִמְצֹא מָקוֹם לְהַנִּיחַ בּוֹ אֶת רֹאשֵׁךְ
וְלַחְלֹם.
מיהיאזו. מתוך ״דהרת הזמן״
מִי הִיא זוֹ הַכּוֹתֶבֶת
שִׁירַת תַּאֲוָה
וְהִיא כְּבָר לֹא
נַעֲרָה
וְגַם אִשָּׁה צְעִירָה
הִיא כְּבָר
לֹא
וּבִכְלָל
אֵיךְ הִיא מְעִזָּה
לְשַׁתֵּף עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
בִּתְשׁוּקָתָהּ
הַלֹּא נֶחְבֵּאת.
מִי הִיא זוֹ הַמְּעִזָּה
לִפְרֹט
עַל נִימֵי הַתַּאֲוָה
שֶׁלָּנוּ
הַהֲזוּיָה
הַמִּסְתַּתֶּרֶת
הַמִּתְעַנֶּגֶת?
לְפָחוֹת שֶׁתַּמְצִיא לְעַצְמָהּ
שֵׁם
שֶׁאֵינוֹ שְׁמָהּ.
ואחרון חביב, ארס פואטיקה כפי שאני אוהבת, יחד עם כאב אופטימי לגבי מצבה של השירה:
במדור הצנום של ספרי השירה. מתוך ״דהרת הזמן״
בַּמָּדוֹר הַצָּנוּם שֶׁל סִפְרֵי הַשִּׁירָה
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַשְּׁנַיִם
שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנִּי
וְהֻפְקְדוּ כָּאן, שָׁם,
בְּכָל מָקוֹם וּבְשׁוּם מָקוֹם.
בַּמָּדוֹר הַצָּנוּם שֶׁל סִפְרֵי הַשִּׁירָה
אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אֶחָד מֵהֶם
וּמַעֲבִירָה אֶת אֶצְבְּעוֹתַי עַל כְּרִיכָתוֹ הַפְּרוּעָה
הַמְבֻיֶּשֶת
שׁוֹלֶפֶת אוֹתוֹ מִן הַלֹּא נוֹדָע
וּמַצִּיבָה בְּקַדְמַת הַמַּדָּף
לִלְכֹּד אֶת עֵינֵי הַמְבַקֵּשׁ
לְמִקְרֶה שֶׁיָּבוֹא –
וְיִמְצָא.
