״השתקן״ ספרו של ארי ליברמן (הוצאת ״אחוזת בית״ עריכה – שרי גוטמן) נחת אצלי בספריה לפני חודשים אחדים.
השבוע בעיתוי מושלם, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הגעתי לקרוא אותו.
אתחיל מהשורה התחתונה ״השתקן״ הוא ספר טוב מאד ולא רק ביום השואה.
מעט על העלילה של ״השתקן״ ללא ספוילר
שמחה שטיל, גדל כילד דחוי וחסר ביטחון.
אמו נפטרה כשהיה בן שש,אביו מתייחס אליו בקשיחות וקור.
הוא מסרב לכל סממן יהודי. גם כששמחה מתחנן האב מסרב לחגוג לו בר מצוה.
תוסיפו על כך את העובדה ששמחה גדל באופקים, ילד אשכנזי יחיד בסוף שנות השבעים.
אביו הוא בעל מעדניה לאוכל לא כשר שמקפיד להגיד לו ״אנחנו לא יהודים״
לשאלות הילד הוא עונה שגם אינם נוצרים, או מוסלמים.
“אז נתחיל. שמי שמחה שְׁטיל, בן שמשון ודורה שטיל. גדלתי באופקים, שם היתה לאבא מעדנייה לא כשרה בשדירות הרצל מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. ההורים שלי לא היו צעירים כשבאתי לעולם, היא בת ארבעים וארבע והוא בן חמישים וחמש. עשרים ומשהו שנה היו נשואים וחשוכי ילדים. עד שהגעתי. לגמרי במקרה יצאתי, בטעות, או אם תרצו בנס. אלא שאבא שלי לא האמין בנסים ונפלאות — להפך, רק היה שומע את המילה נס, מיד היה מתרתח ונהיה אדום כמו עגבנייה. אמא מתה כשהייתי בן שש וקצת, מהתקף לב, אבא כשהייתי בן תשע־עשרה, גם הוא מאירוע לב. ממה עוד אפשר למות ככה סתם באמצע היום? גם אצלי הלב לא הכי תקין.”
“זה היה אבא שלי. או שהוא היה שורק לו מנגינות או שהוא היה שותק. בעיקר שותק. ככה אני זוכר אותו. יושב בחצר אחרי יום עבודה ומסתכל בשמים, מריח את האוויר, מקשיב לציפורים. לפעמים שבוע היה עובר, שבועיים, והוא לא מוציא מהפה אפילו מילה אחת. לא איך היה בבית ספר ולא מה אכלת היום ולא לך להתרחץ ולא סגוֹר את הדלת ולא תעביר את המלח ולא פיפי ולישון, ורק אם אני הייתי שואל אותו משהו הוא היה אולי עונה כמה מילים וממשיך לשתוק, והרבה פעמים הוא בכלל לא היה עונה, רק תוקע בי מבט ושמישהו אחר ייתן לי תשובה
אחרי מות אביו, מצא שמחה יומן ששופך אור על כל התעלומות בצילן גדל.
עשרות שנים אחר כך מחליט שמחה לפרסם את היומן כספר ולשם כך הוא חובר להיסטוריון שמתנה את הפירסום בכך שיתווספו ליומן הקדמה של שמחה והערות שוליים שלו עצמו.
הספר משלב שתי סוגות- כתיבה ספרותית לצד כתיבה אקדמית ושומר כל הזמן על המתח בינהן.
“היסטוריון אנוכי, כאמור, המתעסק אך ורק במקורות תיעודיים ומפקפק תכלית הפקפוק בעדויות אישיות למיניהן. לצורך מחקרי אני יושב ומעיין בחוזים, תזכירים, מברקים, דוחות, צווים מנהליים, לוחות זמנים, חוקים, צוואות, מסמכי מס, רישיונות, רשימות מלאי וכיוצא באלה. אין לי כל עניין ביומנים או בספרי זיכרונות, גם לא בראיונות מצולמים או כתובים. מעולם לא קראתי, למשל, את יומנה של אנה פרנק, וגם לא צפיתי בסרטיו של קלוד לנצמן. מה ראה פלוני ומה זכר אלמוני ומה סיפר אלמוני לפלוני ומה חשב פלוני על דברי אלמוני — כל זה מעניין אולי כשלעצמו, אולם אין כאן אלא רשמים סובייקטיביים. ראיות של ממש אין. והלוא היסטוריון כל חפצו ותשוקתו בראיות של ממש לשם חקר האמת ממש.”
הטעות הגדולה ביותר שתעשו תהיה לקרוא את הספר ללא הערות השוליים, לא בשל הדיוק ההיסטורי שהן מוסיפות,
אלא בגלל שדמותו של הפרופסור שמצטיירת מהן היא תוספת קומית הכרחית לספר קשה כל כך(כצפוי מספר העוסק בשואה, ולא חוסך תיאורים)
ככל שמתקדמים בספר מתרבות הערות השוליים(אני קראתי ב״עברית״ מה שהופך את החוויה לקלה יותר- לוחצים על מספר ההערה ובשניה נמצאים בהערה. לחיצה נוספת מחזירה אל המיקום המדויק בעלילה)
ככל שהן מתרבות עולה דמותו הטרחנית. מרוב הערות ודיוקים מספריים לא חשובים הוא מפספס את העיקר.
אותי זה הצחיק.
״השתקן״ הוא לא רק ספר על השואה, ועל המחיר ששילמו ילדי הדור השני.
״השתקן״ הוא גם ספר ארס פואטי שממחיש את ההבדלים בין כתיבה אקדמית ובין זו הספרותית,
וללא ספק נותן מקום של כבוד לזו האחרונה.
היו לי כמה מורים להיסטוריה. הטובים שבהם הבינו שלא מדובר בעובדות יבשות, תאריכים ושאר מספרים.
הם הבינו שהדרך הטובה ביותר ללמד היסטוריה היא דרך סיפורים.
״השתקן״ הוא ספר שממחיש זאת היטב.
הנה הקישור לעמוד הספר ב״עברית״
