"באורה החיוור של הזרות" הוא ספרה השני של בלה שגיא.(הוצאת "שתים" עריכה – מירי רוזובסקי)
כמו קודמו, "שבר ענף ירוק" גם הוא ספר של סיפורים קצרים (ונובלה אחת) העומדים כל אחד בפני עצמו ובכל זאת קשורים זה לזה.
אהבתי מאוד את "שבר ענף ירוק". עד כמה אהבתי את "באורה החיוור של הזרות"?
ובכן- התחלתי לקרוא אותו בשעת לילה, ובאמצע הסיפור השני- הפסקת חשמל.
מה עשיתי? המשכתי לקרוא במשך יותר משעה בהנאה רבה בעזרת אורו החיוור של הטלפון.
על הכתיבה של בלה שגיא:
סיפור קצר חייב להיות מצוין כדי שאתחבר אליו. כשמדובר ברומן יכול להיות שאמשיך לקרוא אותו גם אם חלקים קטנים פה ושם יהיו פחות טובים מרוב הספר.
סיפור קצר צריך ללכוד אותי מהרגע הראשון, לגרום לי להתאהב בדמויות ליפול ברשתו מהרגע הראשון. אין לו רוחב יריעה מספיק כדי שהיחסים ביננו יתפתחו לאיטם.
"באורה החיוור של הזרות" בהחלט עשה זאת. כל אחת מהדמויות בכל אחד מהסיפורים נגעה בי עמוק, ממש כאילו היא אדם אמיתי שפגשתי.
הכתיבה של בלה שגיא היא כמו ציורי אקוורל – עדינה, עשירה ונוגעת. היא מציירת במילים בדידות, זרות, געגוע, ותלישות. ובתוך כל אלה נקודות אור של חסד וחמלה.
באחד הסיפורים אומרת אחת הדמויות לגבי אמנות אחרת. אמנות הצילום:
"יותר עבודה עם העיניים, עם המבט, ועם ויתור- על כל מה שלא נכנס לפריים, למסגרת."
כך בדיוק הסיפורים הקצרים של בלה שגיא. המבט שלה תופס רגע קטנטן כמו הליכה של ילדה קטנה עם אמא לדואר והיא מספרת דרכו את סיפורה של העלייה מברית המועצות, את ההבדל בין הדורות השונים של העולים, הניתוק מהמשפחה. היא מוותרת על כל מה שמחוץ לפריים. אין אף מילה מיותרת ב"באורה החיוור של הזרות".
חלק מהסיפורים שברו את ליבי דווקא בגלל האיפוק וההידוק בכתיבה.
על הנובלה מתוך "באורה החיוור של הזרות"
הנובלה היא האחרונה בספר "באורה החיוור של הזרות" ולא במקרה. כמו כל אחד מהסיפורים הקצרים, היא כתובה נפלא ועומדת בזכות עצמה, ועם זאת היא מקבלת ערך מוסף מהקשר לסיפורים נוספים בספר, במיוחד לסיפור הראשון. הכוונה היא לקשר עלילתי ולא רק תמטי. לקראת סוף הנובלה קראתי משפט אחד שבו בלה שגיא כמו קורצת לקורא ושולחת אותו חזרה לסיפור הראשון. זו קריצה קטנטנה, להרף עין. מי שפספס אותה – לא נפגמת הנאתו מהסיפור. מי שמגלה אותה מחייך לעצמו בהנאה. זה לפחות מה שאני עשיתי.
אני אוהבת כשהסופר סומך על הקוראים שלו.
על שם הספר "באורה החיוור של הזרות"
שמו של הספר לקוח מאחד הסיפורים שם ההתייחסות היא לשלג כאור חיוור.
וכמו שהשלג זר לאקלים הישראלי, (יסלחו לי החרמון וירושלים, אבל יומיים שלג בשנה לעומת שלג ברוסיה, ובכן…) כך הזרות הכואבת שמרגישות מרבית הדמויות שיצרה בלה שגיא.
זרות בחברה הישראלית, במשפחותיהן, או עם בני הזוג שלהן.
בעיניי האור החיוור הוא גם נקודת אופטימיות וחסד, גם האור הרך בו מצולמים הפריימים, כלומר הסיפורים.
מצאה חן בעיני גם העובדה שאור חיוור נשמע כמו עור חיוור וזה צבע עורן של מרבית הדמויות בספר.
אני ממש יכולה לדמיין סדרת טלוויזיה המבוססת על "באורה החיוור של הזרות".
יש לי אפילו הצעה לליהוק:
לתפקיד סופי- "סוזאנה פפיאן. אמא של סופי- יבגניה דודינה, סטס- ישראל דמידוב, רועי- צחי הלוי,
אבא של סופי בצעירותו- הנרי דויד, בבגרותו- ולדימיר פרידמן.
בלה שגיא, אני מחכה בשקיקה לספר הבא שלך, ועוד קודם לארח אותך בסלון הספרותי שלי.
