הספר "הביתה" של טוני מוריסון , נחת אצלי באייפד ביום חמישי בצהריים.
גילוי נאות- קראתי את הספר באדיבות "מנדלי מוכר ספרים ברשת" והוצאת "הספריה החדשה"
בחמישי בערב התחלתי לקרוא אותו, ופתאום , כעבור זמן שהרגיש לי כמו דקות ספורות, השעון התעקש לטעון שעברו מספר שעות, ואני גיליתי שהגעתי לאמצע הספר.
כל זה קרה, למרות ש"הביתה" הוא בהחלט לא ספר קליל. לא מבחינת התכנים שלו ולא מבחינת הכתיבה.
זה קרה מסיבה פשוטה מאוד. טוני מוריסון היא כותבת נפלאה!
אני לא אמריקאית, ובוודאי לא אמריקאית בשנות החמישים של המאה הקודמת, התקופה בה מתרחש הסיפור, ובכל זאת הרגשתי שאני מכירה כל מקום בספר, מרגישה את האווירה הטעונה, מזהה את הדמויות.
זה מה שהכתיבה של טוני מוריסון מפליאה ליצור.
התיאורים שלה אמנם מפורטים, אבל לעולם לא משעממים או מעייפים( האמינו לי, יש ספרים רבים בהם אני מוצאת את עצמי מרפרפת הלאה מעבר לתיאורים אל הפיסקה הבאה)
אין אף פרט מיותר. עד כדי כך שאת צבע העור של הדמויות היא לא מציינת בשום מילה לאורך הספר כולו, אבל אנחנו מבינים היטב מה צבעה של כל דמות על פי שאר הדברים שמוריסון כן מספרת.
סקרנים מספיק כדי לקרוא מעט על העלילה?(הסירו דאגה- אין ספוילר )
פרנק מאני, בן 24, סובל מהלם קרב בעקבות, אירועים שקרו לו במהלך שירותו הצבאי בקוריאה.
שני חברי ילדות נהרגו לידו. בהמשך מתברר שהאבל העמוק שלו על חבריו מכסה על מעשים קשים בשדה הקרב שהוא אינו מעז לזכור.
למרות שהוחזר משדה הקרב הוא אינו מתכנן לשוב אל ביתו, בעיירה קטנה ושכוחת אל בג'ורג'יה, הוא מסתובב לבדו בסיאטל במשך קרוב לשנה, רדוף התקפי חרדה ותמונות מסויטות משדה הקרב.
אבל אז הוא מקבל מכתב קצר:" בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה"
המכתב הזה מטלטל אותו והוא יוצא למסע חזרה הביתה, כדי להציל את חיי אחותו הצעירה ,האדם היחיד שנותר לו בעולם.
המסע הזה של פרנק, הוא לא רק מסע חיצוני, אלא גם מסע פנימי, אל הזיכרונות הקשים, אל התפיסה שלו את עצמו.
למרות העובדה שהספר עוסק בנושאים לא קלים(בלשון המעטה) לא נותרתי עם תחושת מועקה, והדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי אל סופו של הפרק האחרון, היה לשוב ולקרוא שוב את הפרק הראשון, כדי לסגור מעגל בהבנת הסיפור.
אני די בטוחה שאקרא בו עוד מספר פעמים, כנראה בזכות ההתפעמות מהדרך בה מוריסון מגישה את הסיפור.
אחד הדברים המיוחדים בספר הזה, הוא שהגיבור, פרנק, מנהל מדי פעם מונולוגים שמופנים אל מספרת הסיפור(והנה הלכה כל התיאוריה של המורים לספרות,על מספר כל יודע, לעומת מספר גיבור).
לדוגמא: "כשאת מעלה את זה על הכתב, דעי לך:רוב חיי היא היתה צל, נוכחות שמציינת את ההיעדר של עצמה, או אולי שלי. מי אני בלעדיה-בלי אותה ילדה מורעבת בעלת העיניים המצפות, העצובות?"
לפני סיום , אני חייבת לציין לטובה את המתרגמת אלינוער ברגר, אמנם לא קראתי את הספר במקור, אבל תרגום טוב חשוב במיוחד כאשר מדובר בכתיבה כמו של טוני מוריסון, תרגום טוב בעצם צריך לגרום לכך שהקורא ישכח מקיומו.
שורה תחתונה-"הביתה" של טוני מוריסון. בהוצאת "הספרייה החדשה" – ספר נפלא לאוהבי כתיבה משובחת.
