הציור האחרון של ג’אקופו מאסיני-המלצת קריאה

עד השבוע שעבר הצהרתי על עצמי כמי שאינה אוהבת סיפורים קצרים. היו לי גם נימוקים מבוססים:״ אני אוהבת להיקשר לדמויות, לפתח את הקשר שלי איתן ולראות אותן משתנות, לראות איך העלילה הולכת ומתקדמת עד שהספר הופך לחלק ממני״

חברה שאיתה ניהלתי שיחה על כך שאלה:״ומה עם סביון ליברכט?״

״ אה טוב. היא מעולה את הסיפורים שלה אני מאוד אוהבת״

כשהזכירה לי את״ סוגרים את הים״ המופלא של יהודית קציר הבנתי שיתכן שהעמדה שלי המוצהרת שלי לגבי סיפורים קצרים נוקשה מעט, יחד עם זאת עד לפני כשבוע לא הייתי ניגשת לחנות לרכוש ספר שמכיל יותר מסיפור אחד.

למה? נוקשות מחשבתית , המחיר? הפסד של יצירות יפהפיות.

למזלי, הספר ״הציור האחרון של ג׳אקופו מאסיני״ ,שכתב צדוק צמח ויצא בהוצאת ״עם עובד״ , הגיע אלי לפני שידעתי שמדובר בשישה סיפורים שהתכנסו להם יחדיו.

״טוב, אם כבר הוא נחת אצלי אתן לו הזדמנות״ אמרתי לעצמי, והתחלתי לקרוא.

זוכרים את המחיר על נוקשות מחשבתית? על גמישות מחשבתית זכיתי בפרס.

הקריאה בספר הזה היא ללא ספק זכייה!

צדוק צמח, למד תיאטרון וקולנוע, כתב שני מחזות( ״ סדקים בבטון״ שעלה ב״הבימה״ עליו זכה בפרס ברנשטיין ו״דפוקים״ בתיאטרון חיפה)

אני מציינת עובדה זו מכיוון שהקריאה בחמשת הסיפורים הראשונים בספר היא ממש כמו צפייה בסרט קולנוע.

בזמן קריאת הסיפור השישי הרגשתי כאילו אני יושבת באולם תיאטרון וצופה במחזה אבסורד מרתק ,משעשע ועצוב בו זמנית.

בסיפורים הראשונים המספר כל יודע, מדי פעם פונה אל הקהל ומעיר הערה מאחורי גבן של הדמויות.

״ וזה הזמן ,רבותי וגבירותי, להביע את הערצתכם בתשואות אילמות, שלא תיפגע חלילה שלוות רוחו ולא יתפרץ זעמו.״

. המספר  מדבר בגוף ראשון רבים,  לכך מצטרפים התיאורים הרבים ומדוייקים והשפה בסגנון עתיק וכך נוצרת תחושה של צפייה במחזה קלאסי.

צדוק צמח הופך אותנו הצופים , סליחה, הקוראים ,לחלק מההתרחשות:

״תנו מבט בפניו ,אם תוכלו, ראו את אגלי הזיעה המבצבצים על מצחו וגם במעלה הקרקפת הקירחת…״

המספר מודע לקיומם של הקוראים ומדלג בקלילות מזירת ההתרחשות אל הסיפור הכתוב:

״כל הסבורים כי הרשות בידם לדלג על השורות האלה טעות בידם…״ 

מה משותף לכל הסיפורים מלבד הכתיבה המענגת? כולם עוסקים בדמויות מכמירות לב ומעוררות חמלה: הצייר האיטלקי מתקופת הרנסנס שיצירת חייו הופכת לסיוט, הקשיש הירושלמי שיוצא לקניות בשוק מחניודה ונתקל שם ביפיפייה מדהימה, הצעירה משכונת התקווה שהחליפה את כל זהותה ועברה לחיות בפריז עד ש..

לפני סיום הנה ציטוט אחרון שמהווה עדות לכתיבה המענגת :

״אצבעותיו הדקות של הגורל מתהדקות בעדינות סביב צווארו, ובשארית כוחותיו הוא תר אחר אוויר לנשימה״ 

צדוק צמח,אני מחכה בשקיקה לספר הבא שלך.

 לקריאת המלצות קריאה נוספות לחצו כאן