maor5המלצת קריאה על ספר הביכורים של חסוס קראסקו בהוצאת עם עובד
על מה אתם חושבים כשאתם קוראים את הביטוי " תחת כיפת השמיים"?
אצלי עד לימים האחרונים עורר הביטוי הזה תחושה של מרחבי חופש עצומים, אינסוף כוכבים במחנה של תנועת נוער, אולי קמפינג רומנטי.
אלא שאז קראתי את ספר הביכורים של הסופר הספרדי חסוס קראסקו, שנקרא "תחת כיפת השמיים"(הוצאת "עם עובד" )וכיפת השמיים נצבעה בגוונים של עצב , אם כי עצב מרוחק ממני.
מעט על העלילה ללא ספוילר :
אי שם בספרד, בחבל ארץ צחיח מסתתר ילד מפני רודפיו. בהדרגה איטית מתגלה לקורא מדוע נאלץ הילד לברוח ומפני מי.
אין מי שעומד לצידו של הילד פרט לרועה עיזים זקן.
לאף אחת מהדמויות לא נתן הסופר שם, והדבר יוצר תחושה של סיפור שנע על גבול המטפורי או סיפורי הדתות הקדומים.
הרועה למשל הזכיר לי את הדימוי הנוצרי על הרועה הטוב(ושמו של הסופר הוא למעשה הגרסה הספרדית לשם ישו)
לא ברור לנו בן כמה הילד, אך ברור מאוד שבזמן הקצר שעובר מתחילת הסיפור ועד סופו, חל בו תהליך של התבגרות מואצת ומכאיבה.
חסוס קראסקו כתב סיפור מכאיב ביותר שנוגע בסבל הקיים בעולם, סבלם של ילדים שלא זכו להיות מוגנים לפחות עד בגרותם, של עניים שלא יזכו לפרוץ את מעגל הסבל ויורישו אותו הלאה, של החיים במקומות בהם הטבע קשה ובני האדם אכזריים.
לא קל לקרוא על סבל, אך כאמור התחושה שלי היתה של עצב מרוחק ממני, אני לא יודעת אם הדבר נובע מכך שספרים ישראליים יוצרים בי הזדהות עמוקה יותר (אם כי "סיפור זמני" של רות ל אוזקי שרחוק מאוד מישראליות יצר בי תחושת הזדהות ודאגה לגורלן של הדמויות) או בשל היעדר אותם פרטים שיוצרים הזדהות- שם, מראה, כל מה שהופך את הדמות למישהו אמיתי גם אם בדוי.
עם כל זאת הספר ריתק אותי ואפילו מעט כישף אותי, וזה המקום לציין גם את התרגום הנפלא של טל ניצן, הספר נקרא כאילו עברית היא שפת המקור שלו.
הנה דוגמא יפה אחת:
"לבסוף, כשהשמש כבר קפחה ללא נשוא,עצרו. שני עצי אלמון מותשים הנידו עלעלים רפויים במרחק מטרים אחדים מחלקה של קני סוף, על גדה של מה שהיה מן הסתם ברכה. בצד אחד שורת קנים חיוורי עלים שצמחו לאורך תלם התרחקו מן הסבך הראשי כטריז על פני המישור. בצד האחר , על הקרקעית היבשה המבוקעת של מקווה המים שירטטו שרידי הצמחייה צורות כשל קווי לחץ במפה מטאורולוגית. עדות לחרחוריי המוות האחרונים של הברכה."
בשורה התחתונה– כיפת השמיים כבר לא מצטיירת בעיניי ככיפת ברזל מגנה או חובקת כאם קדמונית, יחד עם זאת הספר כתוב היטב ולא בכדי זכה להיות מתורגם לשפות רבות.