הארכיברית של ענת לוין

 הפעם הראשונה בה נתקלתי במילה ארכיברית  היתה בכריכת הספר הזה, ספר הפרוזה הראשון שכתבה ענת לוין.(הוצאת אפיק)

זו הייתה הסיבה הראשונה לכך שלמרות רכס הררי הספרים הממתין לקריאתי, הושטתי יד דווקא אליו. המילה סקרנה אותי, תהיתי אם היא אכן קיימת או הומצאה לצורך כתיבת הספר, דבר שהוא לגמרי לגיטימי בעיניי.

בדקתי. קיימת בהחלט, ואצלי בראש מיד נוצר חיבור בין ארכיון  לעכברית, חיבור שרחוק כל כך ממני ועם זאת יצר מטפורה כל כך חזקה וייחודית.

הסיבה השנייה להושטת היד אליו היא שהכרתי את שמה של ענת בעיקר כעורכת של “שחרחורת” ,ספר השירים המופלא של איריס אליה כהן, הספר שהחזיר אותי לקריאת שירה.

 אחרי הקדמה ארוכה כזו נשאלת השאלה: נו? ואיך הוא?

במילה אחת, ותסלחו לי על חוסר ההתפייטות : WOW,זו הייתה התגובה הראשונה שלי.

לאלה מכם שתוהים על מה הספר(האחרים יכולים לדלג לפסקה הבאה), ללא ספוילר:

אסיה היא ארכיברית, כלומר עובדת בארכיון, במשרד ממשלתי כלשהו, כבר 14 שנה היא עובדת שם באותו משרד שכל עובדיו חולמים להישלח ל”קונסוליה”, שלא ברור מה ואיפה היא, ואיש גם לא שב ממנה כדי לספר. היא הייתה נשואה לזמן קצר, אביה הוא קשיש סיעודי, ואמה , טוב, את היתר תקראו בעצמכם, כי כל מילה שאוסיף תקלקל.

נחזור לסיבה השנייה שהביאה אותי לקריאת הספר, ענת לוין היא לא רק עורכת , אלא גם ואולי בעיקר משוררת, והספר הזה הוא לחלוטין פרוזה פואטית. הוא מהודק היטב, כל מילה מנוחת ברכּוּת החלטית בדיוק במקום הנכון.

הנה טעימה קטנה עבורכם:

” שומעת איך הרחשים כבים, הגלים הגבוהים שעושים האנשים בתוך האוויר נרגעים, וכל מה שהיה מתוח חוזר לממדיו הרגילים, והמרחב, שהיה כל היום הרים גבוהים וגאיות ושבילים מפותלים, חוזר להשתטח ואפשר ללכת בו.”

זהו ספר שרצוי ללגום אותו לאט, כמו שירה טובה, ויחד עם זאת רציתי מאוד לדעת מה קורה בהמשך ואיך תיפתר התעלומה, האם מדובר בחלום? האם המשטרה תעצור אותה?  וזה מה שפרוזה טובה עושה, מניעה את הקורא בעקביות זורמת עד הדף האחרון.

“הארכיברית” הוא לא יצור כלאיים, אלא יצירה של גם וגם. גם פרוזה משובחת וגם שירה נפלאה, וברור לי שאחזור לקרוא אותה שוב, ושוב.

אחד הדברים הזכורים לי משיעורי ספרות בתיכון הוא כי ספרות טובה היא על זמנית ועל מקומית.

“הארכיברית” הוא כזה. התקופה בה מתרחש הספר לא לגמרי ברורה, יש רמזים שונים, מדובר בין היתר על מלחמה שמתרחשת ברקע, כל הגברים מגוייסים, אבל לצערנו  זה אינו סממן תקופתי מובהק, במדינה בה מתרחשת מלחמה בתדירות איומה.

גם המקום לא מובהק, כן ברור שמדובר בישראל, וחלק מהעלילה מתרחשת ככל הנראה בדרום תל אביב, אבל לא בהכרח.

חוסר המובהקות הזה מתאים מאוד לתחושה שלא מדובר כאן רק בסיפורה של אסיה(ואין לי ספק שבחירת השם אינה מקרית) אלא בסיפור אלגורי, שאומר הרבה יותר מהרובד הראשוני.

דווקא מיעוט הפרטים המייחדים משאיר מקום רב לתחושה של עצב וייאוש שעולה מהספר, יחד עם נצנוצי תקווה.

סיימתי את קריאת הספר בתחושה שאני רוצה לפגוש את אסיה, הארכיברית  של ענת לוין,ולחבק אותה.

לקריאת הפוסט על “שחרחורת” לחצו כאן