כמו כל מי שחי כאן לפני 20 שנה, אני תמיד זוכרת איפה הייתי ב4.11.95. עצם אִזכּוּר התאריך חונק לי בגרון, ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, ושוברת לי ולעוד רבים כל כך את הלב.
אני לא יודעת מה היה קורה לולא אותן שלוש יריות, אף אחד מאתנו לא יודע, אנחנו כן יודעים מה קרה באותו לילה, ובעיקר מה קורה ומה לא קורה מאז.
הספר ״שלוש יריות ועשרים שנה״, שיצא בהוצאת עם עובד, הוא לא עוד הספד. יחודו של הספר נרמז בכותרת המשנה שלו: ״הרהורים על הפסיפס הישראלי״
מדובר באסופת מאמרים,בעריכת אניטה שפירא ונורית כהן-לוינובסקי, הכותבים הינם מכל רחבי הקשת הפוליטית. המשותף לכל המאמרים היא השאלה :האם נלמד הלקח? האם המחלוקות , עמוקות ככל שתהיה יכולות להתנהל בדרך אחרת, כזו שלא תשסע שוב ושוב, או שמא הרצח הפוליטי הבא יגיע?
לכל כותב תשובה משלו.
את הספר הזה קוראים לאט, נותנים לשאלות לפעפע בתוכנו, תוהים, במה האיש הזה שרחוק כל כך מעמדותיי יכול להיות דומה לי? יכול לגרום לי לחשוב, וחשוב מכך, איך ניתן לנהל את חיינו כמו בספר- זה לצד זה, שלובים.
בין הכותבים אמונה אלון והרב יואל בן- נון, כמו גם דורית רביניאן, חיים גורי, ורוני סומק.
השאלה שנשאלת שוב ושוב בכאב , כבר שני עשורים, היא: ״איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?״
אני לא יודעת על מי נכתב השיר במקור, אבל מאז צוטט פעמים אינספור, בין השאר ממש בימים אלה, בהם נפטר באופן פתאומי יוסי שריד.
גם מתנגדיו הגדולים ביותר של שריד, ז"ל, מסכימים- פיו וליבו היו שווים, ביושרה שלו לא היו סדקים, והוא לא רק דיבר, הוא עשה, קם ועבר לחיות עם משפחתו בקריית שמונה דווקא בתקופה הכי קשה שם, לימד בהתנדבות בבתי ספר בקריית שמונה ושדרות, ועוד.
גם יוסי שריד ז״ל הוא בין הכותבים בספר זה. את המשפט הבא שכתב על יצחק רבין ז״ל ניתן לומר גם עליו עצמו:
״הוא ידע לאן הרוח הרעה נושבת, לאן הזרם העכור זורם, והעז ללכת נגדה ולשחות נגדו״
יצחק רבין, מנחם בגין( שלא אסלח לו לעולם על חבריי שנהרגו בלבנון, ועם זאת אני זוכרת לו את צניעותו, את היושרה שלו ואת אנושיותו שהתגלמה במשפט הידוע ״ איני יכול עוד״ ) יוסי שריד, יהי זכרם ברוך.
איפה ישנם עוד אנשים כמותם?
יש- ראובן ריבלין( גם הוא בכותבים) ואילן גילאון.
