גלבי כבש את הלב שלי

איך מתחילים לכתוב סקירה על ספר שמרגע שקראתי אותו התנחל לי בגוף ובנשמה?

אולי בציפיות הגבוהות שהיו לי ממנו ושהוא התעלה מעליהן?

הקשר שלי עם איריס אליה כהן מוכר לכל מי שעוקב אחרי הבלוג(ראו כוכבית בתחתית הפוסט) ואחרי “מכתוב”, “דושינקא נשמה” ו“שחרחורת” הציפיות שלי היו באמת גבוהות עד כדי סכנת צניחה.

לשמחתי והתרגשותי הרבה “גלבי”(הלב שלי בתימנית) עשה ללב שלי סלטה באוויר עם נחיתה מושלמת של נדיה קומנצ’י.

מעט על העלילה ללא ספוילר:

זוהרה היא בת למשפחה תימנית, אחותה התאומה נחטפה ונעלמה ב1951 ומאז המשפחה לא מפסיקה לחפש אותה.ב1983 היא שוכרת חוקר שיעזור להתחקות אחר עקבותיה.

אדיבה היא חברתה הטובה ביותר, בת לניצולי שואה, אחות שכולה.

יותר מכך לא אספר כדי לא להרוס לכם.

כן אכתוב למה אתם חייבים לעצמכם את חווית הקריאה הזו.

ראשית, מדובר בסיפור אנושי מרתק,  לא במניפסט .הכותבת לא מגיעה כדוברת של אף אחד. זה לא ספר על חטיפת ילדי תימן, בדיוק כמו שהוא לא על  דור שני לשואה, או על המלחמות האיומות שלא מפסיקות להתחולל כאן.

איריס אליה כהן יודעת לספר סיפור. הכותרות שלה הן ציטוט מתוך מה שאחת הדמויות תגיד בפרק, הן יוצרות סקרנות מבלי לגלות מה עומד לקרות. הנה אחת שאהבתי במיוחד:

“יש בעלי חיות עם לב של צדיקים, ובני אדם עם לב של חזירים.”

מהעמוד הראשון כבר נוצר בי מתח, לא כזה של הרלן קובן, אלא כזה שמעלה בראשי שאלות” רגע, איך הוא קשור לעניין?  מה יקרה לבן עמי? למה היא עושה את זה?” מתח מהסוג שגורם להישאב לתוך הספר ולרצות לקרוא הכל בלגימה אחת.

הספר ערוך ומהודק כל כך(העורכת היא נוית בראל)  עד שאם מחמיצים חצי משפט עלולים לפספס משהו משמעותי. אין בו אפילו אות אחת מיותרת. מאחורי כל מילה יש מחשבה , אפילו בשמות הדמויות. ובכל קריאה מתגלים רבדים נוספים.

כשאמה של אדיבה אומרת לה: “הפה שלי ברשותי” זה מעלה חיוך,  ויחד עם זאת בשלוש מילים מצליח להעביר את היפוך התפקידים במשפחה הזו. האם שהופכת להיות הבת של בתה. אי אפשר לכעוס על אף אחד, גם לא על האימא הזו, מאחר וכל הדמויות אנושיות, ממלאות את הלב, ( חוץ מהרופא שרציתי לחנוק, ופרופסור מגל שבשמחה הייתי קוצרת את יהירותו הזחוחה)  התחושה שנוצרה בי בזמן הקריאה היא שאני מכירה אותן, ויכולה לראות את הלב שלהן.

בכתיבה של איריס אליה כהן, המילים הופכות לסוכריות שאני רוצה לגלגל על לשוני, לגלות עוד ועוד מרקמים וטעמים, ולבקש שלא תיגמר החבילה לעולם.

הנה דוגמא קטנטנה:

“זוהרה מתבוננת בשיכור המרווח את פיו לכדי חיוך פעור, אווילי- משהו. בניגוד למופעו הלבקני, שיניו צפופות פיגמנטים דווקא.”

ועוד אחת שמראה את עולם הדימויים המקורי כל כך :

“אביה לא מתייאש מהעובדה שהוא צריך לחזור על שאלותיו אלף פעם עד שהוא מקבל תשובה. גם לא מתרגז. לפעמים נדמה לאדיבה שהוא עשוי מגומי. ככל שאמה מושכת אותו, הוא נענה, נמתח ומתארך. ביום שאמה תעזוב אותו הוא יקפוץ ויתקע בעצמו. “

“גלבי” הוא  ספר על בני אדם, על האסונות שמעצבים אותם, ולא פחות מכך על הבחירות שהם עושים וההשפעות שלהן על חייהם.

עלילת הספר משלבת אירועים דרמטיים גדולים, כמו משפט אייכמן וחטיפת ילדי תימן, עם הדברים הכי קטנים שכולנו מכירים, כמו למשל הדודה שצובטת בלחיים. ב“גלבי” הם הופכים לפרוזה פואטית או לחילופין לסרט מצחיק ממש.

לא במקרה בחרתי במילה סרט. הספר של איריס אליה כהן,  כל כך רווי חיים, מלא בדיאלוגים, והתחושה היא של צפייה בסרט איכות, אבל לא סרט כזה שרק אלוהי האקדמיה אוהבים( או אוהבים להגיד שהם אוהבים) אלא סרט ששואב אותך פנימה ומשכיח את העולם החיצוני.

יש לא מעט הומור בספר, והוא משולב בתוך הכאב, מאפשר לנשום ולשאת את העצב.

יש שמחה והיא צבעונית, היא עולה גם במקומות מוצפי כאב, מבלי שהאחד יבוא על חשבון השני. כמו בחיים. בכיתי לא מעט בזמן הקריאה ויחד עם זאת יש בו הרבה יותר מכאב. הוא מצליח להביא את כל מנעד הרגשות שהחיים  מביאים איתם, החיים בכלל, ושלנו כאן בישראל בפרט.

הכתיבה כל כך מדייקת ורגישה, וכמו שהיא מצליחה לגרום לי לצחוק בקול היא גם שורטת לי את הלב עד שהוא זולג.

כמו בספריה הקודמים גם כאן, ואפילו יותר, הסופרת לוקחת את המצבים הכי פגיעים, אלה אשר מכוסים בשכבות על שכבות של הסתרה, מקלפת אותם בעדינות, ושמה אצבע מאירה על הליבה.

“גלבי” נכתב ממעמקי הנשמה, האהבה, הכאב החמלה ,ושוב האהבה, ואלה בדיוק המקומות בנשמתי בהם הוא נגע ונשאר ללון.

כרגע ניתן לרכוש את הספר באתר הבית של ידיעות ספרים החל מהשני בפברואר גם בחנויות הספרים.

*גילוי נאות-איריס היא העורכת של הספר אותו אני כותבת. יותר מזה, היא חברה אהובה. יחד עם זאת אתם מכירים מספיק את היושרה שלי כדי לדעת שאני עומדת מאחורי כל מילה בפוסט הזה.

לפוסטים נוספים על ספריה של איריס אליה כהן