שרית פלייןסקירה על ספרו האחרון של אמיר גוטפרוינד ושיר פרידה של יוסי בנאי.
המתנה הכי גדולה שאמן יכול לתת לשוחריו היא העובדה שגם לאחר מותו, משהו ממנו נותר חי.
כך ניחמתי את עצמי כשאמיר גוטפרוינד נפטר, כך אני מנחמת את עצמי עד היום על לכתו של יוסי בנאי.
הספר "הר האושר" (הוצאת כנרת זמורה דביר) עליו שקד אמיר גוטפרוינד בשנה האחרונה לחייו היא מתנת הפרידה שלו, לנו לקהל קוראיו, שהתענג על יצירותיו הגדולות, כמו "שואה שלנו" ו "בשבילה גיבורים עפים"
מרצה שבדי שהוזמן להרצות בבית הכנסת על ליל הבדולח מתבלבל בדוושה לוחץ על הגז במקום על הבלם, נכנס בחלון והורס ויטראז׳ נדיר של אומן בעל שם.
זוהי תמונת הפתיחה של הסיפור, וכבר ממנה נרמזים ההומור והאירוניה שילוו את הקורא והדמויות לאורך כל הסיפור. האירוניה שנוצרת כשאנחנו הקוראים יודעים על הדמות משהו שנסתר ממנה. כשהבן למשל חושב שכישרון השפות שלו הוא מרד באביו, בעוד אנו יודעים שלמעשה, כישרון השפות הגדול של אביו הוא שהציל אותו ממוות.
סיפור המסגרת הוא על שירי, צעירה ישראלית, רווקה, המחפשת את מסלול החיים שלה ועל סמואל ניטר, גבר שוודי, חוקר את המשמעות המילולית של טקסטים היסטוריים בכלל ושל הנאצים בפרט.
השניים נפגשים ועל השאר לא אספר מחשש ספוילר.
שוב אני מוצאת את עצמי מתפעלת מהיכולת של הכותב להיכנס לתוך כל דמות, וליצור דמויות שונות כל כך, אשר למרות היותן הזויות עד גרוטסקיות ,הן אמינות לחלוטין. לא פחות מכך מעוררת הערכה יכולתו לצאת מעצמו, לצאת מכל מה שהוא יודע וחווה כישראלי ולהצליח לראות את מה שמתרחש כאן בעין של תייר. למשל כיצד מרגיש ומה חושב תייר שנקלע לרגע הצפירה ביום הזיכרון, ובידו קרטיב מטפטף.
או הפסקה הבאה שהיא למעשה מבט מבחוץ אל הישראליות, אל הטירוף בו אנו חיים:
" האופטימיים שבין הרופאים טוענים שכן, בהחלט, יתכן, אפשר שעד בגרותו כבר בקושי יהיה ניתן להבחין בנכות. מבטיחים לי- הוא עוד יתגייס.
משוגעים… להתגייס… רוצים להמית את הבן החי היחיד שלי. להבריאו, לחזקו, כדי שילך עם רובה וכידון אל הצבא. משוגעים…"
גוטפרוינד קושר בין הדמויות בצורה שלעיתים היא מתעתעת, גורמת לי כקוראת לחזור לאחרו , רק כדי לגלות שאכן הבנתי נכון. הוא עובר בחלק מהפרקים בין דיבור בקולו של המספר, כלומר בגוף שלישי, לקולה של הדמות כמספרת על עצמה בגוף ראשון, והמעברים האלה שעלולים להיות מתכון לבלאגן אצל מישהו אחר אצלו הם עוברים בצורה חלקה, כי הוא וירטואוז. היה. כמה עצובה המילה הזו- היה.
סיימתי את הקריאה עם חיוך של הנאה מהווירטואוזיות של גוטפרוינד, שזור בעצב הנובע מהידיעה שלא יהיו עוד יצירות שלו.
היה שלום , אמיר גוטפרוינד. אם תפגוש את יוסי בנאי , מסור לו תודה על השיר הזה שהותיר לאחר מותו